יענקל'ה ושרה כהן הגיעו בתחילת שנות ה-50 כחיילים צעירים של גרעין הנח"ל להקים את קיבוץ נחל-עוז הסמוך לשדרות. בשנה האחרונה, יותר משישים שנים אחרי, הנכדים שלהם סמל עידן כהן וסמל מור שליזנגר התגייסו לנח"ל ובימים אלה מאיישים את קו הגבול, בין היתר הבית של סבא וסבתא. נפגשנו לראיון משותף.
יענקל'ה כהן מקיבוץ נחל-עוז לא תיאר לעצמו שיחלפו יותר משישה עשורים מאז שהוא הגיע לאזור במסגרת הקמת היאחזות הנח"ל הראשונה על הגבול עם רצועת עזה ונכדיו יהיו אלה שיצטרכו לשמור עליו, "בזמנו אנחנו תמיד היינו נוהגים לומר שכאשר הילדים שלנו יגיעו לגיל 18 הם כבר לא יצטרכו להתגייס לצבא כי יגמרו המלחמות" הוא מסביר בחיוך "אבל המציאות אחרת לגמרי, לא רק שהילדים שלי כבר הספיקו לשרת בצבא, הנה גם הנכדים שלי בצבא ועוד באותו מקום שבו אני שירתי כחייל צעיר". מה שמדהים בסיפור יוצא הדופן שיענקל'ה ואשתו שרה הגיעו לאזור כחיילים של היחידה עם הכומתה הירקרקה של גרעין הנח"ל, הגנו על הקו הקדמי של עוטף עזה, כעת, 64 שנים אחרי גם נכדיהם סמל עידן כהן וסמל מור שליזנגר משרתים בחטיבת הנח"ל שבימים אלה מאיישת את הקו הקדמי בעוטף עזה, קרוב מאוד לבית של סבא וסבתא.
הטרור תמיד איים על השקט
הסיפור של יענקל'ה ואשתו שרה, ממייסדי קיבוץ נחל-עוז התחיל בחודש יוני 1953 אז הגיעו במסגרת השירות הצבאי שלהם למשימה של שלושה חודשים להקים היאחזות ראשונה מול עזה. "בהתחלה כמובן שלא תכננתי ולא חשבתי שזה יהיה משהו קבוע אבל הכרתי פה את אשתי, התחתנתי, בניתי בית ומשפחה" הוא נזכר השבוע, "אחרי תקופה יחסית קצרה הכריזו עלינו כקיבוץ נחל-עוז, עברנו תקופה לא פשוטה כדי להקים את הישוב. הגענו הנה כ-70חבר'ה מתוך מגמה ברורה להקים קיבוץ ולפתח אותו, ההורים הזהירו אותנו, רצו שנתקדם עוד קצת ולא נתמקם היכן שהתמקמנו בגלל הסכנה אך לא הסכמנו. נשארנו 700 מטר על הגבול ממש כמו היום".
כידוע, בתחילת שנות ה-2000, למרות הקרבה לעזה, הצירים שבינינו הופתעו לגלות שנולד לו איום ביטחוני מסוכן מאוד של ירי טילים לעבר הישובים סמוכי הגדר וכן לעבר העיר שדרות. בעוד הצעירים התפלאו איך בדיוק הפך האזור השקט לאזור מלחמה, את יענקל'ה זה לא הפתיע בכלל. "גדלו כאן דורות שלא חוו מציאות חריגה, ישנם לא יודעים שהטרור זה לא משהו חדש, זה היה כאן הרבה לפני, אני זוכר שכבר בחודש הראשון איבדנו חבר שנורה ממש על הגבול באיזה טיול שבת שהם עשו ובאפריל 1956 היה רצח של רועי רוטברג ז"ל עם אותו ההספד המפורסם של הרמטכ"ל דאז משה דיין בלוויה של הצעיר שנרצח וגופתו עברה התעללות".
שני העשורים הראשונים בקיבוץ לא היו קלים, מדי לילה נאלצו להתמודד עם חדירות מחבלים שניסו לאיים על ביטחון הקיבוץ. "אמרו לנו ההורים אם אתם רוצים לבנות פה בית אתם צריכים להיות עם הרובה ביד אחת ועם המחרשה ביד השנייה וזה נכון עד היום. ובאמת ב-3 שנים הראשונות חברים היו קשורים למקום אף אחד לא עזב כולם הרגישו מחויבות. במבצע סיני כבשו את הרצועה חשבנו שמעכשיו נהייה יותר חופשיים והמציאות הביטחונית תשתנה אבל זו הייתה רק אשליה כי אחרי כמה חודשיים הגיע בן גוריון אלינו ואמר צריך להחזיר את הרצועה, הוא ישב איתנו והסביר את הצורך. בסופו של דבר פרצה מלחמת ששת הימים אז הרצועה נכבשה מחדש אבל שקט ביטחוני לא היה לנו כי הניחו לנו מוקשים בשדות, ירו ירי צלפים וניסו כל הזמן לערער את הביטחון".
לדבריו של יענקל'ה השינוי הגיע בתחילת שנות ה-70 הוביל אריק שרון כאלוף הפיקוד מצע לטיהור עזה מתחמושת, צעד שהביא אותנו ליחסים הטובים ביותר שהיו מאז ומעולם עם עזה. "משנות ה 70 עד שנות ה-90 בערך חיינו כאן חיים שקטים לחלוטין, יחסים נורמלים עם השכנים. הם עבדו אצלנו אנחנו ביקרנו אצלם היינו יורדים לחוף הים בעזה. היו יחסים נורמליים שהוכיחו שאפשר אחרת. באמצע שנות ה-90 עלתה הממשלה של הפת"ח והמתח התחיל לעלות הקשרים התרופפו. ומשנת 2000 התחילו "שנות הטפטופים" התחיל הקיבוץ לספוג קסאמים ואז הם הגיעו גם לשדרות. ואז התחיל המשק להתרגל לטפטופים האלה. וזה היה ככה עד שנת 2014 שזו הייתה שנת השיא זה היה דבר לא פשוט אין אצלנו התראה לפני השיגור. פינו במבצעים את כל האוכלוסייה הצעירה, לא היו נפגעים בנפש. המשק ירד מ מ-180 חברים ל 110 חברים. אחרי צוק איתן היה מהפך קלטנו בשנתיים האחרונות 20 משפחות. היום יש שגשוג חברתי וכלכלי עם הרבה תקווה לעתיד טוב יותר.
"פתאום אני מוצא את עצמי שומר על סבא וסבתא"
בעוד יענקל'ה חולם לחזור לימים של שנות השבעים והשמונים והיחסים המצוינים עם השכנים מעבר לגבול,במציאות של היום נכדיו סמל עידן כהן וסמל מור שליזנגר עושים הכל כדי למנוע ניסיונות המחבלים לפגוע בישובים סמוכי הגדר במסגרת שירותם בגדוד 239 של הנח"ל.
סמל־ראשון מור שלזינגר (21) עלה לישראל רק כדי להתגייס לצה"ל. "ההורים שלי היגרו לארצות־הברית, אבל לי היה ברור כל השנים שאני אחזור כדי לשרת בצה"ל", הוא מספר. "העובדה שסבא וסבתא גרים בגזרה שעליה אני שומר מחזקת לי את תחושת ההגנה על הבית והשמירה על התושבים בעוטף עזה, וזה גם מאוד נוח כשעשיתי קורס עברית, כאן בדרום, הייתי מגיע מדי לילה לישון אצלם".
סמל־ראשון עידו כהן (20) מתרגש גם הוא מהזכות להגן על הבית, במובן המילולי ביותר. "התחלתי את השירות הצבאי שלי בתפקיד עורפי, בחיל התקשוב, אבל תמיד רציתי להגיע לשטח", הוא מספר. "לכן לאחר שנה ביקשתי להגיע לחטיבת הנח"ל. שמעתי ממור הרבה דברים טובים על ההווי בחטיבה ובגדוד, ואני מרגיש כאן משמעותי במיוחד. טוב לדעת שאנחנו נמצאים קילומטר אחד מהשני וקילומטר נוסף מסבא וסבתא- זה מרגיש שהמשפחה חזרה לגזרה".
על ההחלטה לעזוב את החיים הנוחים בארצות הברית ולהתגייס מספר מור: "בהתחלה לא כלכך התלהבתי מהרעיון להתגייס כשההורים שלי דיברו איתי על זה בתור ילד אבל בגיל 16 התחלתי לחשוב על זה באותו זמן אח שלי עשה עלייה הוא היה בצנחנים. ואז דברים השתנו פתאום רציתי יותר להתחבר לארץ לאיפה שההורים שלי והמשפחה שלי גדלו למולדת. לא רציתי להתחבר שם כי לא אהבתי גם את התחום שעסקתי בו בארה"ב ואחרי שעשיתי תוכנית פה בארץ בתל אביב "קיבוץ אולפן" אמרתי אני אשאר פה גם בשביל לתת לארץ וגם לעצמי להתגבר מכל מיני סיבות עשיתי עלייה ודרך "גרעין צבר" עם כל מיני חיילים בודדים שאני עדיין גר איתם בהרצליה ואני כבר שנתיים וחצי בצבא בנח"ל רציתי נח"ל כי רציתי קרבי רציתי חיל רגלים. וזה קשור לסבא כי גם סבא היה בנח"ל , לא דיברנו הרבה על התהליך הצבאי שלו אבל הוא סיפר לי הרבה על הקיבוץ, סיפר שזה תמיד היה מסוכן גם בנים וגם בנות שומרות על העמדה שם היה צריך הרבה אומץ להקים בנקודה כזו קיבוץ על הגבול של עזה. בעיניי זה ממש יפה שהוא עשה את זה".
בניגוד למור, עידו דווקא נשאר ישראל ומתגורר עם משפחתו בראשל"צ, באופן טבעי יצא לו לבקר יותר את הבית של סבא וסבתא בקיבוץ נחל עוז, "אני זוכר את הקיבוץ מהילדות שלי שהייתי בא לבקר לא מעט וכל חופש לבלות באזור הכי שקט והכי כייפי, פתאום כשהתחיל האיום הביטחוני זה היה נראה לי מוזר. אני אישית לא חוויתי את המציאות כי גדלתי בראשון לציון אבל כן יכולתי להזדהות עם המציאות הלא פשוטה של התושבים יותר מכל חבר אחר בכיתה כי ידעתי מה התושבים כאן עובדים". לדבריו הוא העריך כי כשהתגייס הוא יגיע להגן על הבית של סבא וסבתא. "כל מי שמשרת ביחידה קרבית מגיע מתישהו לתפוס קו באזור עזה, יצא לי להיות עם הגדוד בשכם, בצפון וכעת אנחנו כאן. אני יכול לומר לך שזה היה רגע מאוד מיוחד ומרגש שסבא הגיע לבקר אותי במוצב, פתאום אני מוצא את עצמי שומר על סבא וסבתא".
מור הוסיף:" אמא שלי הייתה מהקיבוץ אני לא כזה זוכר חוויות מהקיבוץ רק שהייתי בא לבקר זה שונה לגמרי חיים של קיבוץ לעומת חיים בארה"ב איפה שגרתי גם מבחינת מצב ביטחוני אזעקות, טילים ושזה כלכך קרוב לעזה. זה מאוד הפחיד אותי כשהייתי ילד לא חוויתי כמובן דברים כאלה בארה"ב וזה מעניין כי להגיע משם בתור ילד חששתי מכל המצב הזה. כשהייתי ממש ילד הכל היה שקט, לא ממש ידעתי בהמשך על כל המצב הזה. מדהים שהיום אני משרת כחייל באזור כיסופים שזה 02 דקות נסיעה מהבית של סבא כך שיוצא לי לקפוץ לא מעט לבקר, אין ספק שבגלל סבא וסבתא אני מרגיש תחושת שייכות גדולה לקיבוץ נחל עוז ולעוטף עזה בכלל".
ויענקל'ה מצידו היה שמח אילו נכדיו לא היו צריכים לשרת בצבא אבל שמח שלפחות הם קרובים אליו. "אם הנכדים שלי באו לשמור עלינו אני מקווה שבעתיד הקרוב זה יהיה מיותר ושיוכלו לבוא אלינו לביקורים רגילים ומסיבות".
למרות העשור הלא פשוט שעברו יענקל'ה ואשתו בגבול הקדמי עם רצועת עזה, הוא עדיף שומר על אופטימיות גדולה. "בלי אופטימיות אי אפשר לחיות בנחל עוז" הוא אומר, "מי שבא לכאן צריכה להיות לו מידה כזו או אחרת של ציונות ואמונה אז אני מאמין אך השאלה מתי זה יקרה שיתקיימו יחסים נורמליים עם השכנים אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי לסדר את הקשר עם הפלסטינאים שאני מכיר מהצד השני אני מדריך אותם בנושא של גידול תפו"א מתוך אמונה שזה עוזר להם לכלכלה ולקיום שלהם. כי כשלנו אין תקווה גם להם אין תקווה. לגבי סגירת המעגל עם הנכדים לא חשבנו שנגיע לזה וזה קרה. המציאות כנראה יותר חזקה מהדמיון. זה גזרת דורנו וזה גורלנו. אנחנו מקווים שתמצא הדרך אם לא לשלום אז להסדרה מדינית כזו או אחרת שתאפשר מציאות לחיים נורמליים יותר. שלום כנראה לא יהיה בזמננו לפחות שתהייה הסדרה לנהל חיים נורמליים יותר".