יום שבת , דצמבר 16 2017
Home / כללי / בת 4 לבדה במנוסה מהנאצים
צילום אורי גבאי

בת 4 לבדה במנוסה מהנאצים

אחרי שאביה נהרג מהתקפות הנאצים באוקראינה היא נלקחה יחד עם כל היהודים למחנה ריכוז שם נרצחה אימה אבל בדרך אישה שלא הכירה לקחה אותה איתה ואחרי מסע של שלושה ימים ביער נמצא לה מקום מסתור בו הסתתרה עד אחרי המלחמה. בראיון מיוחד משחזרת פירה אספיר גרשמן בת ה-80 משדרות את מסע ההישרדות שלה, הרגע המרגש שבו התבשרה בגיל 59 על עלייתה לישראל והפעילות ההתנדבותית למען הניצולים.

כשנכנסתי לבית של פירה אספיר גרשמן עם המתרגמת של הראיון מרוסית לעברית קשה היה לפספס את מכשירי העזר שמסייעים לה לעמוד על רגליה ולהתנייד בביתה, ומכונת חמצן שמקלה על הנשימה שלה, מפתיע היה לגלות שלמרות זאת היא מתגוררת כמעט לבדה. "אני כבר לא צעירה אבל ברוך ה' מסתדרת מצוין, אין לי שום תלונה" היא מסבירה בחיוך, "עברתי תקופה יותר קשה בחיים אז מבחינתי זה בסדר אני לא מתלוננת, יש ניצולי שואה שבאמת בודדים וצריך לעזור להם ולא להשאיר אותם לבדם".

פירה חצתה בינואר האחרון את גיל 80  ולמרות שחלפו 76  שנים מאז שהסתיימה השואה היא עדיין צלולה ולא מחמיצה את הפרט הכי קטן. "קשה שלא לזכור את הזוועות שחווינו שם, אני חושבת שכל אדם נורמאלי שחווה את השואה לא יכול לשכוח וזה מלווה אותו מאז ועד שהוא הולך לעולם הבא, זאת צלקת לכל החיים".

האישה שהצילה אותה

הסיפור של פירה התחיל בסוף שנות השלושים אז התנהלה מלחמת העולם השנייה תקופה אותה ניצלו הנאצים לבצע רצח עם המוני של היהודים מתוך מטרה ברורה להשמיד אותם, השואה כידוע התפשטה ברחבי אירופה והגיעה גם למזרח לאוקראינה שם נולדה פירה בעיר בחמוט (ארטמובסק). כשהיא הייתה בת 4 חודשים הבניין שבו התגוררו הופצץ על ידי גרמניה הנאצית מהאוויר, אביה ששהה במבנה לא שרד ונהרג, היא ואימה נותרו לבדם, בהמשך כשהנאצים החלו להטיל אימתם על אזור מגוריה היא גם נותרה לבדה לאחר שאימה נרצחה בידי הנאצים. "אחרי שאבא שלי נהרג אמא שלי לא רצתה להתחתן פעם נוספת ולכן אני הייתי הבת היחידה, ההורים של אבא שלי כבר היו מבוגרים וכשהתחילה מתקפת הנאצים הם החליטו שהם נשארים במקום ומה שיהיה-יהיה, בגיל שלהם אין להם לאן ללכת" היא משחזרת השבוע, "כשהייתי בגיל 4 אספו את כל המבוגרים בקהילה שבה התגוררנו והודיעו לכולם כי מחר יוצאים לעבוד, מהר מאוד התברר כי העבודה היא בעצם מחנה ריכוז. הנאצים הודיעו להורים ששאלו מי ישמור על הילדים שלהם כי הם ייקחו אותם וישמרו עליהם, הם גם אמרו שייתנו לילדים לטאטא רחובות וכך יעסיקו אותם כי העיר הייתה סגורה ואין יוצא ואין בא".

היא נזכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שראתה את אמה, "יום אחד המבוגרים לא חזרו ולא ידענו מה קורה איתם, אחרי מספר ימים התברר לנו מה קרה כשלקחו אותנו בשביל של כמה עשרות קילומטרים מסביב לעיר אז נחשפנו לבור גדול באמצע הדרך שבו היו מוטלות ערימות של גופות, אומנם הייתי ילדה קטנה אבל הבנתי שהם נרצחו, המחזה הזה עד היום מלווה אותי, בהמשך נודעו לנו כל מיני סיפורים פשוט מזוויעים, כמו למשל ששפכו על אנשים חיים בטון וקברו אותם חיים".

פירה בצעירותה

בשלב הזה במסע הרגלי הם הבחינו במסוקים חגים מעליהם, לדברי פירה אלה היו דווקא כוחות פרטיזנים "משלהם" אבל הם לא עשו דבר כדי לחלצם. "כשחלפנו ליד הבור עם הגופות אישה מבוגרת תפסה אותי בתוך היער ואמרה לי לרוץ איתה יחד. למרות שלא הכרתי אותה עשיתי את זה והקשבתי כי איזה ברירה אחרת כבר הייתה לי מלבד להישאר שם ואולי להירצח. רצנו ביער ונשמעתי לבקשת האישה לא לבכות כדי שלא ישמעו אותנו ואז יבואו להרוג אותנו, היינו ביער הזה שלושה ימים בלי אוכל ובלי שתייה, בהמשך התברר לי שבאותם ימים סבא וסבתא שלי נרצחו ואת הגופה של אמא שלי זיהיתי בבור אחרי המלחמה כך שנותרתי לבדי עם אישה שאני לא מכירה בשם אירנה קראוזר שהייתה חצי גרמניה, עד היום אני לא יודעת מאיזו סיבה".

לאחר שלושה ימים ביער הם הגיעו לכפר סמוך שם חיפשו מסתור. "נכנסנו לאחת המשפחות שמאוד רצו לעזור אבל חששו שאם יעזרו לנו יהרגו אותם אז הם התנצלו ונתנו לנו קצת לחם ותפוח אדמה, לאחר מכן בניסיון נוסף מצאנו משפחה שאפשרה לנו לתפוס מחסה במרתף משם מיעטנו לצאת מהבית, נאלצנו להסתדר עם מעט מאוד אוכל, שלוש תפוח אדמה החזיקו אותנו. רק בלילה בחושף היה מתאפשר לנו לצאת החוצה לנשום אוויר ואולי גם למצוא אוכל.  בשלב מסוים השכנים הלשינו שאותה המשפחה נותנת לנו מחסה כנראה שראו אותנו בלילה,  אז  הלכנו לכנסייה שם שמו עלינו צלב כדי להסוות אותנו והחליפו לה את השם מאירנה לאיספיר קראוזר, שם המשפחה של זו ששמרה עליי , עם הזהות החדשה למדתי בבית ספר במשך שנתיים".

גם לאחר שהסתיימה המלחמה היא לא ממש ידעה לומר מדוע האישה ההיא גברת קראוזר הגנה עליה, "יכול להיות שזה הכל מלמעלה, השגחה של אלוהים, לא ממש ידעתי על האישה הזאת אני רק הבנתי שהילדים הגדולים שלה היו עוזרים תמיד לצד של הרוסים ולא לצד של הגרמנים והעובדה שהיא הייתה ממוצא גרמני חלקי הגרמנים לא עשו להם דבר, כמובן שאם היו יודעים על כך שהם עוזרים לרוסים ובטח ליהודים היו הורגים אותם".

לדבריה של פירה לכל אורך המלחמה היא נחשפה ללא מעט זוועות, על חלקם היא מתקשה לדבר עד היום. "הייתה בתוך מחנה סגור שבו כל מי שרק היה מנסה לצאת מהגבול היום יורים בו ופשוט הורגים אותו. רק בלילה הגברים של הכפר היו מליחים לצאת לשדות לאסוף קצת אוכל שיהיה ניתן לשרוד. אגב, ביום שהודיעו שזהו הסתיימה המלחמה מחוץ לכפר המתינו עדיין נאצים שירו בכל מי שיצא זה היה כנראה הסימן שלהם שמדובר ביהודים שהסתתרו ורק חיכו להזדמנות לברוח".

התרגשה לעלות לישראל

אחרי שהסתיימה המלחמה והחלו להתברר הזוועות, פירה כבר הייתה בת שמונה, בלי אבא, בלי אמא, בלי אף אחד בעולם והם זהות נוצרית. "הייתי ילדה קטנה וידעתי שאני יהודייה אבל עם הזמן הכל הפך למטושטש, בגיל שמונה הייתי בטוחה שאני נוצרייה אבל כשביקשו תעודות בשביל בית ספר לא מצאו אותי ברשומות, הסימן היחיד שהיה הוא שאני מופיעה ברשימה של ה-ק.ג.ב כיהודייה בכלל, אני רק ילדה בת שמונה לא ממש ידעתי מה לעשות, אמרתי לעצמי אלוהים שמר עליי בשואה הוא ישמור עליי גם עכשיו ומה שיהיה יהיה".

אחרי מספר שבועות חלה תפנית דרמטית מבחינתה, מסתבר שבכפר אליו הוברחה היו לה בני משפחה שבזמן המלחמה ברחו מהכפר למקום בטוח יותר. כאשר המלחמה הסתיימה הם חזרו. "אחרי המלחמה, דודה שלי )אחות של אמא( חזרה לכפר שבו היא מתגוררת, היא שמעה שיש איזו ילדה קטנה יהודייה שנמצאת בבית של משפחה מקומית, באותה תקופה בכל מקרה שנודע שיש איזה יהודי שלא מכירים כולם היו באים לברר אולי הם קשורים אליהם אז גם הדודה באה לראות ומצאה אותי, היא לקחה אותי אליה ובעצם גידלה אותי עד שיצאתי ללמוד אחות מיילדת ולאחר מכן הקמתי משפחה. הכרתי את בעלי, התחתנתי, נולדו לי שני ילדים, הבת שלי הגדולה מתגוררת בגרמניה, עוד כשהיינו באוקראינה היא הכירה את בעלה יליד גרמניה, אני מודה שבהתחלה היה לי קשה לקבל את העובדה שבעלה של אישתי הוא מגרמניה, אותם גרמניה שרצחה את המשפחה שלי, בסופו של דבר קיבלתי את זה ולמדתי לחיות עם זה בשלום. עד היום הבת שלי מקפידה להגיע לבקר בישראל".

בעלה של פירה עבר במפעל לייצור טילים ואסור היה עליו לעזוב את המדינה, בטח שלא להגר למדינה אחרת. "רציתי מאוד לעלות יחד איתו כבר לפני הרבה שנים לישראל שעוד הייתי צעירה אבל זה לא התאפשר בגלל העבודה שלו. לצערי הוא נפטר בגיל מוקדם ונותרתי לבדי, באותה תקופה כל מה שרציתי באמת זה לעלות לישראל".


העיר בוחמוט

החלום של פירה לעלות לישראל התגשם בגיל 59. "הייתה תקופה לא פשוטה באוקראינה מבחינה כלכלית עד כדי כך שלקחו לנו 50 אחוזים מהפנסיה לטובת המדינה. הייתה לי הזדמנות וקפצתי עליה, יחד עם הבן שלי עליתי לישראל. אני זוכרת שהגעתי לאולפן ביקשו מכל מי שהיה רופא להביא תעודות כי בישראל הייתה נחיצות לרופאים, הבאתי להם את תעודת המיילדת שלי אבל  זה לא היה רלוונטי מספיק בגלל הגיל. לאחר שעברתי את תהליך הקליטה, השתלבתי בעיר חולון, בגלל שמחירי הדירות היו יקרים מאוד, החלטתי לעבור לשדרות ומאז אני כאן כבר כמעט 20 שנה".

על הרגע שעלתה לישראל היא עד היום מספרת בהתרגשות גדולה. "אחרי כל מה שעברתי בשואה, ישראל זה היה המקום הכי בטוח עבורי כיהודייה, זאת הארץ שלנו. היה לי מאוד מאוד חשוב לעלות לישראל ולמרות הקשיים במדינה אני לא מתחרטת לרגע. אני רק מתחרטת שלא עשיתי את זה כמה שנים קודם לכן. אגב, בני משפחה שלי שגידלו אותי עד שהתחתנתי עלו לאחרונה לישראל, הצלחתי לשכנע אותם לעבור לגור בשדרות ובקרוב הם יעברו לידי".

מלבד הרצון לספר את סיפורה ובכלל לחשוף את הסיפורים של כל ניצולי השואה, היא פועלת למען הניצולים בהתנדבות כבר 16 שנים. "מאז שנת 2001 אני מנהלת בהתנדבות מלאה מועדון של ניצולי שואה, אנחנו נפגשים שם פעמיים בחודש, עושים פעילויות, בחגים אני דואגת בעזרת ארגון של נוצרים אוהבי ישראל להעניק להם שי לחג, תלושי קניות. לצערי הממסד בשדרות לא עוזר לנו בכלל ואנחנו נאלצים להסתדר מתרומות, אני כן הייתי מצפה מהעירייה לאמץ אותנו ולהיות שותפים להנצחת השואה בסיוע למועדון שלנו, בינתיים אנחנו מקבלים עזרה ממרכז יום לקשיש שמאפשר לנו  לקיים את הפעילות באופן שוטף. אני אישית לא במיטבי אבל מתעקשת לצאת פעם בחודש מהבית לפעילות של המועדון שלנו. ביקשתי שמישהו יקח ממני את הניהול של המועדון אבל אף אחד לא רוצה כך שברור לי שאם אני לא אעשה את זה המועדון לא יהיה קיים וגם אני אישית חייבת להמשיך בעשייה כי אחרת אפול למשכב, זה מה שכנראה מחזיק אותי היום בחיים".

לדבריה של פירה ניצולי השואה הולכים ונעלמים כך שחשוב מאוד לשמוע את אלה שעדיין חיים ושהדור הצעיר ישאב את כל המידע כדי שלעולם הסיפור המזוויע שלהם לא ישכח. "כשהתחלתי את הפעילות היו לנו במועדון 43 ניצולים פעילים, היום נותרנו רק 25, אני חושבת שזה מסביר למה חשוב לשמוע את הסיפור של כל אחד מאיתנו, זה לא חשוב לנו זה גם חשוב לדור הנוכחי כדי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו לעולם".

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.