יום שבת , דצמבר 16 2017
Home / כתבות ראשיות / הגאולה של שלומי

הגאולה של שלומי

המציאות הלא פשוטה שבה גדל בבית בשדרות הביאה את שלומי אביטן (34) לנדוד כבר בגיל 9 לפנימייה אבל הצרות באו דווקא אחרי שסיים את שלב התיכון כשנותר ללא מסגרת ומצא מפלט ברחוב שם נפל לסמים. אחרי שנכנס ויצא מהכלא במשך עשר שנים, הוא קיבל הזדמנות לעבוד בפנימייה עם בני נוער ומאז במשך חמש שנים הוא פורח. 

כשאני מסייר עם שלומי אביטן במרכז המסחרי של שדרות ובציר הראשי של רחוב הרצל עולות לו לראש לא מעט זיכרונות, מרביתן לא ממש נעימות אבל הוא מחייך, "תשמע הנה בפיצוציה הזאת הייתה ההסתבכות הראשונה שלי שהכניסה אותי לכלא" הוא נזכר, "ממש ממול נמצאת תחנת המשטרה ככה שהשוטרים הגיעו מהר וקפצו עליי, מאותו שלב החל הפרק השחור בחיי". גם כשאנחנו צועדים ליד משרדי המערכת הוא מתאר לי כיצד בזמנו זה היה עבורו ועבור המכורים "ציר הסמים", אזור שבו הוא היה מקיים את המפגשים על מנת לצרוך על הסם, "גם ממש לידינו יש את בית המרחקת אז ככה שהייתי מגיע לשם לקחת כדורים להרגיע את העצבים והכאבים".

כעיתונאי נתקלתי באביטן בעבר לא מעט בגלל מדור הפלילים, במשך עשר שנים הוא נכנס ויצא מן הכלא, בכל פעם שיצא נשלח לגמילה והתחייב לעמוד בה אבל נפל, בפעם האחרונה זה סוף סוף הצליח ואחרי חמש שנים נקיות הוא מתייצב לראיון עיתונאי חשוב מאוד מבחינתו,"זה מעין סגירת מעגל בשבילי לחזור לעיר שלי שדרות בנאדם אחר לגמרי, לא הברדקיסט שהייתי".

למציאות שאיתה התמודד אביטן ובכלל התמודדה המשפחה ניתן להיחשף בסרט המרגש שצילם אחיו הבימאי טל אביטן "קצוות" ומביא את סיפורה של משפחה החיה בצל התאבדותו של האב. מאז האובדן מחפשים בני המשפחה למצוא עוגן להישען עליו, שלומי הבכור עובד בישיבה חרדית בירושלים ומנסה להיגמל מסמים, שי הצעיר לומד בפנימיה דתית בבני-ברק, וחולם להיות כדורגלן, בעוד שעליזה, אם המשפחה, נשארת לבדה בבית בשדרות, כשכל מה שנותר לה, הוא לחלום על חיים טובים יותר לילדיה.    הסרט אגב מסתיים בקטע קורע לב, "בסרט טל מספר מהזווית שלו את ניסיון השיקום שלי יש שם קטע קורע לב ה "הארד קור" של הסרט שאני מדבר עם בורא עולם שאני בוכה לו ואני אומר לו "אני יודע מי אני ומה היכולות שלי, תן לי שנה ניקיון ותראה מה אני עושה עם החיים שלי. אני את כל החיים שלי איבדתי בחור בן 27 תעזור לי".

הנפילה לסמים

הסיפור של אביטן החל דווקא אחרי שסיים את לימודיו בפנימייה,עוד קודם לכן כשהיה בן 9 הוא נשלח עם אחיו לפנימייה,  "נשלחנו לפנימייה בגיל מאוד צעיר. אבא זכרו לברכה היה איש צבא שפיטרו ובעקבות זאת הוא נכנס לדיכאון, התחיל לשתות, זה כמובן השליך על הבית, גורמי רווחה נכנסו לתמונה בשלב מסוים הם טענו שהבית לא בריא ואי אפשר לנהל בית בצורה כזאת הם ביקשו שההורים יכניסו אותנו לפנימייה מה שנקרא בהסכמה כדי שלא יכפו עליהם את זה על ידי צו" מספר אביטן, "ההורים כיבדו את העניין והבינו את המורכבות והכניסו אותי לפנימייה.  בשלב הזה אבא היה בבית סוהר אני חזרתי מהשכונה אמא ישבה עם חברה והפרצוף שלהם היה לא משהו. השכנה דווקא פנתה אליי ואמרה לי "שלומי בוא שנייה אני רוצה להגיד לך משהו" ואני הייתי ילד, רק בן 9. "אתה יודע שהחליטו שאתה צריך ללכת לפנימייה." ואני נפגעתי "פנימייה ? אני? כאילו למה מה עשיתי"? היא הסבירה לי שקשה בבית וזה הכי טוב בשבילי".

שלומי ואחיו הצעיר טל מגיעים לפנימייה , בעוד טל פורח, שלומי לא ממש מוצא את עצמו. "הם לא ידעו לאכול ילד שמגיע לכיתה ולא לומד ומפריע בלי שום סיבה. זה תסכל אותי עד עמקי נשמתי. לא הייתי איינשטיין אבל אני טיפה אינטלגנט, חברותי מאוד, הייתי מאוד דומיננטי אבל בלימודים זה לא היה יכול לבוא לידי ביטוי כי היו לי הפרעות קשב, ואני לא יכולתי להשלים עם זה שאני דפוק ולא מוצלח כי אני לא כזה, אמרתי אסור לי להשלים עם זה והייתי חייב למצוא משהו שאני טוב בו והתחלתי לשאול את עצמי ולחפש בעצמי במה אני טוב. אני טוב בלהיות ערס "וואלה שמתי מסיכה" הייתי טוב בזה ידעתי לחקות את השפה, את הדיבור, גדלתי על זה, מכיר את זה, זרם לי מאוד בקלות ובאופן טבעי. ובאמת בהתחלה זו הייתה רק מסיכה רק כדי לא לחוות את הכישלון. אמרתי לעצמי "עכשיו המנגינה היא שונה אני לא רוצה ללמוד מתוך אידיאל" לא בא לי ללמוד מה ייתן לי ללמוד?  זה אפשר לי מרחב בחוויה שלי בחברה לתת לי להרגיש איזה דפוק שבא לכיתה ולא מוצלח שילדים יכולים להגיד על משהו ולצחוק עליי שארגיש נחות ואת הדחייה הזאת. אלא ממקום של אידיאל שלא בא לי ללמוד – מסיכה. אבל לא חשבתי או חלמתי לאן זה ייקח אותי רציתי רק לחוות איזה מנגנון כזה של החוויה".

למרות שהתקשה ללמוד הוא הצליח לסיים את לימודיו, "עם כל הבעיות אני עובר בשן ועין את התיכון, למזלי החזיקו אותי  בתוך חממה" הוא מספר, "אחרי שהסתיים שלב התיכון, החברים מחליטים ללכת לצבא ואני מרים דגל אדום של התמרדות לא צבא ולא כלום. מסתכל על החיים שלי המצב שלי בקנטים למה שאני אלך לצבא. אני רוצה לחזור לבית לעזור למשפחה ללכת לעבוד להרוויח כסף. בסוף עשיתי צו ראשון ושני כמו שצריך. הצבא מבין שיש בעיות ושאל אותי אם אני רוצה להתגייס ניתן לך חייל בודד ניתן לך משכורת חבל לפספס אותך לפי הנתונים שלך אתה יכול לסייע לצבא. קיבלתי פטור על בעיות ת"ש. אני חוזר לשדרות בזמן שכול החבר'ה בצבא. אתה חוזר לבית שהוא לא בית רגיל, שהמציאות  מבחינה כלכלית קשה, אתה אומר לעצמך מי צריך את זה. אז אתה הולך לרחוב. הרחוב הוא הכי קל הכי זמין הכי זורם, יש חברים. אתה רואה שיש כסף במקומות לא מקומות אפשר להסתדר בחיים. וזה זרם לי. באשליה הכל נראה קל הכסף קל הכל קל. בהתחלה זרם לי נצמדתי לבחור מאוד דומיננטי בעולם העברייני, אתה מוכר סמים ומרוויח כסף, המדרון היה חלקלק מאוד, בשניות אתה יורד מ-100 ל-0, תוך כמה חודשים הייתי בהתמכרות פעילה, מצאתי את עצמי מכור להירואין באופן פסיכי ולא נורמאלי, זה כמובן הוביל אותי להיות אלים, לפרוץ לדירות, הסם פשוט הכתיב לי את החיים וכל מטרה קידשה את האמצעים".

בכל פעם שנכנסת לכלא, הממסד לא תמך בך?

"תמך אבל לא מספיק. כמובן שהכל גם עניין של גישה.  יש את הגישה הטיפולית עם מושג שנקרא "בשלות מסויים לכמיהה. שיטת "12 הצעדים" בשפה הטיפולית יש את המושג הזה שנקרא צעד ראשון. הצעד הראשון מדבר על הכניעה להודות שאתה חסר אונים מול המחלה שלך שזו בעצם מחלת ההתמכרות ושחיי הפכו בלתי ניתנים לניהול. זה איזה שהוא מושג בשפה של הרחוב אנחנו קוראים לזה עד שאתה לא מגיע לתחתית של המיץ של הזבל אתה לא יכול להתרומם. זו גישה שהיא כואבת אבל זה כלכך נכון אם אתה תסתכל בפרספקטיבה אחורה על כל אדם שעשה איזה שהוא שינוי בחיים בדרך מהמקומות הכלכך כואבים הוא לא יכל להגיע ולהתרומם אם הוא לא הגיע לרצפה. הסם זה כמיהה מטורפת אין לה אח ורע, רצון עז ששום דבר בעולם לא יכול לגבור עליו. אז מעבר לעניין הפיזיולוגי מה שאנחנו מכנים "קריז" שאתה חווה,  הכמיהה הנפשית כלכך חזקה אין לה הסבר אמיתי".

בזכות הבבא סאלי

אם לא די בצרות של המשפחה עם האח המכור,   נחתה עליהם עוד מכה קשה כשאב המשפחה שם קץ לחייו.  הטרגדיה הזאת תופסת את שלומי בזמן ריצוי עונש מאסר. "בשלב קריטי מאוד בהתמכרות אני במעצר של 20 חודשים בכלא בבאר שבע לא אשכח בחיים באחד הבקרים אני מחכה לשעת חצר שלי לטלפון לדבר עם הבית. אני נמצא באגף סגור מדליק את הטרנזיסטור שקניתי ב"קנטינה" וחדשות של רדיו דרום. שתיתי את הקפה של הבוקר אחרי שהנחתי תפילין. ואז אני שומע "תושב שדרות בן 52 שם קץ לחייו הלילה במעצר לכיש שבדרום". הרגשתי בום כזה. זה התחבר לי אבל לא רציתי שיתחבר. רציתי לחשוב שזה לא נכון. "אני רק אתמול דיברתי עם אבא שלי הוא היה בבית זה לא נכון זה לא יכול להיות". אבל זה כן יכול להיות, זה תרחיש שכן יכול לקרות זאת הייתה המציאות של אבא שלך זה לא כזה תלוש מהמציאות. ואני צועק "סוהר!!" תפתח לי מהר" אני מפחד להתקשר לבית לאמת את הנתון הזה, מתקשר לחבר. הוא אומר לי "שלומי אני משתתף בצערך" אני אומר לו "מה צערך על מה אתה מדבר? "הוא אומר לי אבא שלך נעצר אתמול בלילה אחרי  שהייתה אתמול איזו קטטה. הוא אמר חלאס ותלה את עצמו" ואז אתה נשרט ברמה הכי מטורפת שיכול להיות, פתאום כל הפוזה כל הדאווין כל המסיכות ירדו. אתה מבין שנחת משהו שהוא גדול עליך משהו שאתה לא מצפה לו גם בחלומות השחורים,  זו חוויה קשה שהיא מטלטלת וזה המשיך בהלוויה שאנשים בוכים מצד אחד קוברים את אבא ומצד שני מביאים את הילד מהכלא בנסיבות כאלה חצי בנאדם עצמות בלי שיניים ולא יודעים על מי בוכים על הבן או על האבא, דרמה שאי אפשר לתאר אותה. וזה מה שבנה אותי. כל המשברים האלה וכל הדרמות האלה זה מה שבנה אותי להצליח בהמשך לצאת מזה".

זה טלטל אותך עד כדי גרם שזה גרם לך להתעורר לפני שגם אתה תמצא את עצמך במקום של אבא?

"זו הייתה הפעם הראשונה שממש רציתי להפסיק עם הסמים כי זו כבר לא אותה מנגינה מגיל 16 שאני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אם לא אתעורר עכשיו זה עלול להיות מאוחר. ואני מנסה משתחרר מהמאסר באמת לאיזה שהוא ניסיון שיקום וכולם התגייסו ככה לטובתי כל העיניים היו נשואות אליי "שלומי השתחרר" מפחדים שגם אני לא אפול, בעקבות הטרגדיה של אבא כל המשפחה כל החברים הקרובים התגייסו לעזור לי, שלחו אותי לאיזה תהליך שיקום בירושלים לימים הוא לא צלח מהסיבה הפשוטה שהלכתי מתוך רצון לרצות זרמתי , אחרי הדרמה המשפחתית אמרתי "אין לי כוח ללכת עם הראש בקיר" באמת שלי הפנימית היה לי עוד אוויר במפרשים עוד היה לי כוח להתנגח בחיים האלה לא ממש נכנעתי. רציתי ולא רציתי. אמרתי לעצמי "חלאס אני חייב לוותר על המקום המגעיל הזה על כל הפרק הזה בחיים האלה לגמרי". מעבר לסטלות והכסף הקל לוותר על המקום הזה זו חתיכת החלטה. גם במקום הזה  התחיל ליפול האסימון אבל לא קיבלתי החלטה של "זהו"!"

בסופו של דבר שום נכשלת,אז המשכת משם?

"ברגע האמת היה איזה שהוא משבר קטנטן שלא הצלחתי להתמודד איתו כשהכרתי מישהי ורציתי להתחתן איתה אך המשפחה שלה התנגדה. בסופו של דבר חזרתי למוכר והידוע , זרקתי הכל וחזרתי לשדרות.

מסתבר שכנראה אביטן לא הגיע עדיין לתחתית כדי להתחיל לקום, המצב שלו רק המשיך לדעוך והשיא היה הסתבכות עם עבריינים שהציתו את הבית של אמו. "בשלב הזה, אחרי ששרפו לי את הבית וניסו לרצוח אותי והייתי חצי בנאדם, במעצר בית לא יכול לגייס חצי שקל אין לי את האור בקצה המנהרה לא הלך לי כלום. הרמתי עיניים לשמיים ועם אמונה חזקה שרק הוא בעל הבית בעולם אני בוכה לו "תראה לי אופציה מה נגזר עליי. זה מה שהחיים שלנו שווים? בתי סוהר התמכרויות?" אני חלמתי בתור ילד חלומות בריאים איך הגעתי למקומות האלה תעזור לי אלוהים".

ואז מה קורה?

"נשבע לך כל זה אני במרפסת מנהל את הדיאלוג הזה עם אלוהים ואיך שאני מדבר איתו אני רואה תולים שלטים של כנסים ואני רואה "יום ההילולה של רבי אבוחצירא ה"באבא סאלי" יד שבט. בו בזמן שאני מתפלל בוכה ומבקש איזה שהוא בדל של תקווה של אור איזה אופציה. מתחבר לי כמו בינגו ואני אומר אני הולך לשם. גם את הבר מצווה שלי עשיתי בציון שלו. אני מחובר ברמ"ח אבריו לצדיק. נשאר לי רק להתפלל אצלו על החיים שלי, עכשיו איך אני יעשה את זה? אני במעצר  בית מלא כל צעד שאני יעשה יבואו לתפוס אותי. אין לי מה להפסיד מה יכול להיות. אני לוקח את הריזיקה שיתפסו אותי. כל כך מרוסק שלב אחד לפני שאני מחליט להתאבד ומסיים כמו אבא שלי. מחליט לנסוע לבאבא סאלי, היו שם אלפים, חוויה רוחנית הייתי באקסטזה קדושה שאין לזה מילים להסביר את זה ברמה השכלית. חוויה שהנשמה מתמלאת במצברים דחפתי אנשים רק כדי להגיע אל הקבר. שמתי 2 ידיים על הקבר ומה שלא בכיתי בחיים שלי, אפילו בלוויה של אבא שלי. בוכה וקורא תהילים אני מתחנן לה' "תעשה לי נס" אני מתחנן נשבע אם תעשה איתי נס אני יקריב את כל החיים שלי למען הדבר הזה, אני יעשה הרצאות, סדנאות טיפול לילדים ובע"ה בזכות הצדיק שקבור פה תעשה לי נס. הרגשתי חדש שעכשיו כל הרעל יצא ממני במכה אחת. הייתי מסובך בכל הרבדים. חזרתי לבית עליתי לישון והייתה בי הרגשה שמעכשיו כל החיים שלי הולכים להשתנות. זו הייתה ההרגשה שלי שהתפילה שלי התקבלה ומעכשיו יהיה פה נס זו הייתה האמונה שלי".

ולמרות זאת חזרת שוב לכלא?

"למחרת אני קם בבוקר, מכין את הקפה, מניח תפילין ופתאום קופצים לי בלשים מהמרפסת. צו חיפוש, מה שנקרא "אלמנט ההפתעה". אומר לי הבלש לא באנו סתם יש לנו מידע מודיעיני ממוקד. אני עוד בהזיה של החוויה מאתמול לא מתרגש מכלום, אני רגוע כי אני יודע שאל החבאתי שום סם. הוא מתחיל לעשות חיפוש מזיז כמה מדפים כמה ספות. זה הרגיש לי לא חיפוש רגיל. כי שהם עושים חיפוש אז הופכים הכל הבלש אומר בוא תלווה אותי. הוא מוריד אותי למטה לכיוון הפרגולה בבית. אחד הבלשים מזיז איזה שהוא פסל הוא מוצא מתחתיי ג'ולה זה בערך כמו מפתח וחצי בנפח שלו. הוא מסתכל עליי ואומר "בינגו" אני אומר לו איזה בינגו זה לא שלי. חד משמעית זה לא העטיפה שלי זה לא הסגירה שלי זה לא הניילון שלי זה לא הכמות שאני מחביא זה גם לא  הסמים שהייתי משתמש בהם בכלל. אז זה סם שלא קשור אליי בכלל. זה פסיכי אבל החלטתי לא להתחיל בכלל את הדיאלוג שזה לא שלי הרי מי יאמין לי בכלל. באותו רגע הכל התחבר לי ואני מתחיל לחייך, זה סימן מיום קודם שהייתי אצל הבבא סאלי. הבלש אומר לי "מה יש לך מה אתה צוחק" אמרתי לו עזוב אתה לא תבין רק תעשה טובה אני בא איתך למעצר. רק אמא שלי אמרה שהיא תחזור לכאן בשעה 16:00 חראם עליה. תן לי לאסוף כמה דברים כמה סדינים הכל טוב. ואני יבוא לחקירה. הרגשתי שזה הסימן גדול התפילה התקבלה. הרי בתפילה ביקשתי שיעשה לי נס וייתן לי להתנקות. אני יודע מי אני ומה היכולות שלי אני יכול להתרומם בשניות. רק בדבר הזה שאני לא יכול לבד תעשה לי נס רק כדי שאוכל להיגמל. בורא עולם ידע שהדבר הכי טוב שיכול להיות לי כרגע זה להיעצר גם כשאני חף מפשע.  בכלא לא חסר סמים אבל אני מתוך עיקרון באידיאל לא הייתי משתמש בכלא".

איך ידעת שהפעם זה יצליח?

"זה עניין של הרגשה פנימית.  אני הבנתי את ההשגחה שקיבלתי והחלטתי ללכת הפעם עד הסוף. הגעתי להחלטה שאני מנקה את עצמי מכל הבלאגן. באותו יום הפסקתי עם הסמים,  הגיע הרופא שהייתי בקריז רצה לתת לי כדורים אמרתי לו אני לא לוקח כלום אני רוצה להתנקות. אגב נשפטתי ל-17 חודשים,  בגימטריה זה טוב, אמרתי לעצמי הנה עוד נס. והיה לי תנאי על שנתיים. מצאתי לעצמי פינה טובה אחראי על בית כנסת, גיליתי שיש לי יכולות ללמד, אני בקיא בהרבה ספרים של יהדות יש לי זיכרון מטורף. בפנימייה שאני עובד אני עושה עם הילדים תהילים בשבתות ידעתי שמעכשיו החיים שלי משתנים. אני עוד לא משתחרר יוצר איתי קשר מנהל הפנימייה שבה למדתי, הוא אומר לי "אני שמעתי שעשית שינוי מטורף אני מציע לך הצעה שתשקול אותה, במציאות של היום, אני מתמודד עם בעיות עם הנערים.  תבוא אליי לפנימייה אני אתן לך דירה, עבודה עם הילדים האלה וככה תעזוב את הדברים שלך. אני כמובן חיבקתי את ההצעה הזו בשתי ידיים מבחינתי זה היה סגירת מעגל לבוא ולעבוד במקום שגדלתי בו ולתת מתוך הניסיון שלי ".

לא פחדת הפעם מהיציאה?

"הפעם התהליך הרוחני שעברתי והחוסן הנפשי שהיה לי הייתה החלטה ולי היה ברור שאני  אגיע רחוק. היה לי את הרעב להצליח ולהראות את היכולות שלי. מאי 2012 השתחררתי, בכל שנה בהילולא אני חוגג עוד שנת ניקיון".

נציין כי בימים אלה שלומי מרצה במקומות רבים ברחבי הארץ ואף העלה עם שני שותפים נוספים מופע שרץ בהיכלי תרבות,מעין הצגה על מציאות חייהם. "פתאום אני מוצא את עצמי בהיכל תרבות מול מאות אנשים, שם אני מרגיש שניצחתי" הוא מספר בהתרגשות, "היום אני מרצה ומעביר את הסיפור שלי כדי למנוע את המקרה הבא".

יצא לך כבר להרצות בכלא?

"אני עוד לא במקום הזה, לא מרגיש מספיק בשל לחזור למקום הזה. אולי בהמשך".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.