בשנים הראשונות של הקמת המדינה כשתעשיית העלאת היהודים מצפון אפריקה שגשגה מרביתם נשלחו לאזורים נידחים כדי ליישב את כל חלקי הארץ. בסרט תיעודי מטלטל " סאלח, פה זה ארץ ישראל" חושף הבימאי דוד דרעי שגדל בפריפריה מסמכים סודיים מארכיון המדינה שמראים כיצד פעלה השיטה של מנהיגי המדינה ו"אנשי המנגנון" למדר את "המזרחיים" מה"אליטה האשכנזית".
"אין לסרט שום כוונה להציג עוד סיפור על מזרחי שבוכה "אכלו לי, שתו לי" אלא פשוט לספר את הסיפור של העולים מצפון אפריקה ואיפה באמת נעשו מצד המדינה הטעויות של הקיפוח שעד היום הדור הרביעי והחמישי מתמודד איתם ומשלם את המחיר" מקדים הבימאי דוד דרעי לפני שהוא מספר על הנסיבות שהביאו אותו יחד עם רותי יובל ודורון גלעזר להפיק את אחד מסרטי התעודה המטלטלים שנעשו בישראל אחרי "חטופי תימן" בעיקר כדי לספר את הסיפור שלא סופר מעולם על העולים שהגיעו ממרוקו ומשאר מדינות צפון אפריקה ומהווים עד היום מרכיב גדול באוכלוסיה של ישובי הפריפריה, ביניהם הערים שדרות ונתיבות.
ביום ראשון יתארח הבימאי דרעי להקרנה מיוחדת בסינמטק שדרות, הוא יסביר על הסרט ויענה על השאלות. בינתיים הסרט שזכה לחשיפה ראשונה בפסטיבל 'דוקאביב' מוקרן בכל רחבי הארץ וזוכה לתגובות רבות, הוא אף מועמד לסרט התיעודי הטוב ביותר של השנה בפרס 'אופיר' לטלוויזיה וקולנוע.
"הסרט מצליח לשרטט בצורה מדויקת ואכזרית את המהלך ההיסטורי שהוביל לפיזור האוכלוסייה" כותב מבקר הקולנוע אלון לוי על הסרט שרבים מהמבקרים מגדירים כ"חומר נפץ תיעודי", "הוא מציג את קור הרוח ואת הגזענות בה נעשו הדברים. הוא גם רומז להשלכות של זה על עתיד המדינה והמציאות שלנו היום". "סרטו של דרעי עושה עבודה טובה בלשבור את הלב. דרך נקודת מבטם של תושבי ירוחם, חלקם בני משפחתו, שרואים עכשיו בפעם הראשונה את "התמונה הגדולה" אנחנו יכולים לחוות ממש את הייאוש, האכזבה ותחושת הבגידה העמוקה של הציונות והמדינה".
חושף פרוטוקולים שלא פורסמו מעולם
כל מי שגדל בשדרות בבית של משפחה שעלתה ממדינה מצפון אפריקה (מרביתם מרוקו) שמע בשלב כלשהו מהסבא והסבתא את סיפור העלייה וכיצד הם נשלחו לאזורים נידחים כדי ליישב בעיקר את האדמה, חלקם התגוררו באוהלים, חלקם הצליחו לשדרג ל"פחונים", מה שבטוח נקודת הפתיחה שלהם במדינת היהודים עליה חלמו כל כך הייתה רחוקה מאוד מנקודת הפתיחה של העולים ממדינות אירופה ששוכנו בערים המרכזיות ובעצם ניהלו את המדינה, לא לחינם מצב זה יצר מאז קום המדינה ועד היום תחושות של קיפוח על רקע עדתי.
דרעי עצמו גדל בבית מרוקאי בירוחם, עד אז גם הוא שמע בעיקר סיפורים. כאשר הגיע ללמוד טלוויזיה וקולנוע במכללת 'ספיר' גם התחזקה אצלו האהבה לתחום והסקרנות לדוקומנטרי, מאז שסיים את הלימודים הפיק לביים לא מעט סרטים, בטלוויזיה הוא ביים את התוכנית של אילנה דיין "עובדה", את הכתבות של שישי בערב בערוץ 10 ועוד שורה ארוכה. אחד הפרויקטים הטלוויזיוניים החשובים שעשה היה ב-2012 כשהוא יצר כבמאי ותסריטאי את הסדרה התיעודית "אללה אסלם" (4 פרקים) העוסקת באסלם באירופה. הסדרה, בהגשת צבי יחזקאלי, צולמה במדינות רבות באירופה ותיעדה את נקודות החיכוך בין החברות והתרבויות ביבשת. אבל עם כל הכבוד לעשייה העשירה, הסרט התיעודי החדש הוא המשמעותי בחייו משום שהוא בא ממקום מאוד אישי.
הסרט מרכז בתוכו גילויים חדשים ומרעישים על מדיניות פיזור האוכלוסין של שנות החמישים ומראה, שבניגוד למקובל לחשוב, הפניית העולים ממדינות ערב לעיירות פיתוח נידחות והרחק ממרכזי הערים לא היה צעד של "אין ברירה", של "מדינה בכאוס" שפועלת "בלית ברירה", אלא מדיניות מכוונת, מושכלת, שנהגתה בקור רוח מוחלט בחדרי ישיבות ותועדה באינספור פרוטוקולים שרואים עכשיו אור לראשונה.
"סאלח פה זה ארץ ישראל", מה הסיפור שמביא הסרט?
"סאלח פה זה ארץ ישראל" זה פרויקט שחושף פעם ראשונה את הגרסה של המתיישבים להקמה של עיירות הפיתוח ובעצם מביא את האנשים שהיו שם ושקיבלו את ההחלטות וניהלו את ה"מבצע הזה" אני מדבר על הבכירים ביותר מדוד בן גוריון ראש הממשלה דאז והחל מכל חברי ועדת התיאום שכוללות את משרדי הממשלה והסוכנות".
הקיפוח מוכר לכל מי שגדל בפריפריה וזה עלה לא מעט לדיון, במה זה שונה הפעם?
"זה נכון שהנושא עלה לא מעט לדיון ציבורי בכמה הזדמנויות אבל אני חושב שזאת הפעם הראשונה באמת שהסיפור של עיירות הפיתוח מובא עם הוכחות ומסמכים שמעולם לא פורסמו. אלו חומרים שהצלחנו לשים עליהם את היד שלנו במאמץ רב, בעצם הפרוטוקולים האלה נחשפים פעם ראשונה ומתוכם עולים שרשרת של החלטות והרציונל שעומד מאחוריהם התבטאויות שמהם אתה מבין למה הוחלט להביא דווקא לעיריות הפיתוח את האוכלוסייה שהביאו, באיזה אופן באיזה מניפולציות ובאיזה סנקציות השתמשו בדרך להשיג את המטרה הזאת מתוכם זה עולים המון מיידעים ואינפורמציות שאני חושב היום אחרי 60-70 שנה הופכים אותנו להרבה יותר חכמים. בין אם זה מי שגר או היה גר בעיירות הפיתוח בין אם זה מישהו שהוא מעדות המזרח בין אם זה מישהו שהסיפור הזה רחוק ממנו זה מספר איך ביום בהיר קרה שעיירות הפיתוח הפכו לשם נרדף לשכבות החלשות בחברה הישראלית".
מה חידשת בעצם להורים ולסבים שלנו?
"אתה צריך לראות את הסרט כדי להבין שבעצם גם אנשים כמו סבא שלך וההורים שלי וכל החברים של ההורים שלי שזה הדור של העולים לומדים בעצם פעם ראשונה מה היה הסיפור שלהם כי בעצם התרחש סיפור שלם מעל הראש שלהם, סיפור שהם וודאי ידעו שקיים אבל לא הכירו באמת. כי להם במהלך הדרך שהביאו אותם סיפרו סיפור אחד וכשבעצם אין להם מושג למה מייעדים אותם ואני חושב שהסרט בפעם הראשונה מלווה את אותם אנשים שלומדים את הסיפור החיים שלהם ונחשפים ומגיבים אליו זה מאוד חזק גם מבחינתי ברמה האישית. אחד הדברים שאני חושב שהיו מאוד ברורים לאותם אנשים זה שככה חיים את הסיפור הזה של הסיפור שלהם ובכלל של עיירות הפיתוח שהיו כל מיני עדויות או רמזים אבל הם היו מאוד חלקיים והם לא לקחו בחשבון הרבה מאוד אינפורמציה שלא הייתה זמינה שלא הייתה קיימת החומרים האלה שאנחנו חושפים בפני הציבור היו בעצם סגורים עשרות שנים והעלו אבק בארכיונים ואני חושב שלא אני ולא כל האנשים שהיו שם אנשים שנחשפו בסרט לפרוטוקולים האלה ומעלה שעולה מהם לא העלו בדעתם שזה מה שבעצם קרה בעוד שהם חשבו שקורה משהו אחר לגמרי".
הסרט מחזק בעצם את מה שטענו תמיד שהייתה "גזענות" ו"אפליה"?
"הסרט חושף אפליה וגזענות מכוונת של הממסד כלפי העולים שנשלחו לשדרות, אופקים, ירוחם וכל ישובי הפריפריה האחרים. שוב אין פה רצון לבכות על מה שהיה אבל יש כאן רצון לספר את הסיפור האמיתי, סיפור שעד היום המדינה מתמודדת איתו, אם אז הדברים היו נעשים אחרת יתכן שהיום כבר לא היו עוד פערים אבל בגלל אותה טעות שנעשתה אז גם הדור הרביעי והחמישי מתמודד עם זה עד עצם היום הזה".
כשקוראים את הפרוטוקולים מבינים עד כמה כפי שדרעי טוען זו הייתה שיטת מנגנון שמגובה על-ידי ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון שבאחד מהם מצוטט כך: "זה נכון יש הפליה (הטעות במקור).זאת הפליה מוכרחת", בציטוט אחר מתוך ישיבת הנהלה של הסוכנות מיום 7.3.1957 נכתב המשפט המדהים הבא: קלטנו מאתיים אלף יהודים מצפון אפריקה הם היו בידינו כחומר ביד היוצר".
"אבל לפני שנשאל את עצמנו מה היא אותה "אפליה מוכרחת" ולמה בדיוק היא הייתה הכרחית, שווה להבין ממה היא מורכבת" מסביר אחד ממבקרי הקולנוע שניתח את דבריו של בן גוריון, "מבלי להיכנס לפרטי הפרטים שמתוארים בסרט, אפשר לתמצת את זה באופן הבא: הציונות הפכה את יהודי ערב לאסירים בציון. לא באופן מטאפורי, אלא באופן ממשי. היא העלתה מאות-אלפי אנשים אל פינות שכוחות אל, נטולות תשתיות ותנאים בסיסיים למגורי אדם ואסרה עליהם באינספור דרכים לעזוב. איזה דרכים? כל הדרכים היו לגיטימיות: הפעלת כוח, מניפולציות, שקרים, שוחד, איום בלקיחת ילדים, מניעת פרנסה ותנאים סוציאליים ומה-לא. בכך גזרה על מאות אלפי יוצאי מדינות ערב עתיד כלכלי, חברתי, תרבותי ופוליטי עגום מאוד. אמו של דרעי מספרת שבמשך 4 שנים הייתה הולכת ומנסה למצוא דרך החוצה מירוחם, יום-יום, פעם אחר פעם סירבו לה ואיימו עליה שלא תעזוב. בסופו של דבר, השלימה עם גזירת הגורל הציונית והתייאשה"
השד העדתי לא נולד במקרה
"לאחר הצפייה בסרט, קשה לי לומר שהוא קונספירטורי או שמא מציג צד אחד של אמת. אנשים אוהבים לומר שלכל אחד יש האמת שלו. הרשו לי לתקן אתכם: לאמת אין צדדים, תמיד יש אמת אחת והיא תמיד משחררת" מספרת מבקרת הקולנוע דלית כהן, " פיזור האוכלוסיה יצר את השד העדתי שאנחנו מכירים היום ועוד קיים גם היום. ההשלכות שלו רבות ועוד ימשיכו לדורות הבאים. בעוד העולים האשכנזים קבלו דירות משיכון ותיקים ושיכון עובדים: דירות שהפכו שלהם והעניקו להם יתרון בחיים, המרוקאים קבלו דיור ציבורי: בתים שלעולם לא הפכו לשלהם. ממעצרים ואלימות משטרתית ועד למשאיות הפורקות את עולי צפון אפריקה כמו זבל במקומות שכוחי אל, הסרט הזה יטלטל אתכם ואת האנשים שיושבים לידכם בין אם תרצו או לא. בכל סרט שאני צופה, אני תמיד מגניבה כמה מבטים לקהל ומחפשת לראות מה הם חושבים על פי שפת גופם. יש את הרווח בין הכסא לגב: שככל שהצופה מרותק, הוא לאט לאט מתקדם קדימה ומוצא עצמו בתוך המסך. בסרט סאלח, הקהל לא היה מרותק למסך כי הוא לא יכל לזוז ממקומו לאור האמת המוטחת בפניו. מידי פעם שמעתי את הקהל בקולות פליאה וחשבתי לעצמי: מה, באמת לא ידעתם? אתם לא יודעים שהפיזור המכוון הוא זה שהיה אחראי לגורלם של אלפי אנשים ומשפיע עד היום? העולים המרוקאים שנדחקו לעיירות הפיתוח ולמעברות גם קבלו חינוך רעוע ונשלחו לביתי ספר מקצועים והכל השפיע על רמת הכנסתם ועל סיכוי ילדיהם להתקדם בסולם החברתי בישראל".
לאורך הסרט, מלווה את קהל הצופים במסע לאמת יחד עם דרעי, פרופ' ארז צפדיה, כיום ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר ואלישע אפרת, חתן פרס ישראל לחקר הגאוגרפיה ב 2007. כל אחד מהם מביא איתו לסרט את הצד שלו. בעוד שצפדיה מבאר כיצד המתווה הישן אחראי לפער העדתי של היום, אפרת מנגד שולף את כרטיס השואה, טוען שהוא נלחם ועלה ומגרמניה ועל כן אינו חש בושה לעוול שעשו למרוקאים במחצית המאה הקודמת בטענה שזה משהו שהיה צריך להיעשות.
"לחלק מהישראלים החזון הזה הוא חזון אימים. בסתר, בלבם, הם נושמים לרווחה שאנחנו לא "מדינת לבנט". הם נושמים לרווחה שיהודי ערב לא השתלבו באמת במרכזי הערים והתרבות. הם עדיין מחזיקים בעמדתו הגזענית של דוד בן גוריון שהיה מדובר ב"אפליה מוכרחת"" מסביר המבקר אלון לוי, "אבל אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מה הפסדנו כולנו – מזרחים ואשכנזים – מהפעולה הזאת. איזה עושר תרבותי, כלכלי וחברתי הלך לאבדון. איזה אפשרות לחברת מופת אמיתית איבדנו בדרך, בתירוץ של חברה "סוציאליסטית" ו"הפרחת השממה". באיזה עמדה נוראית קלעו מקימי המדינה הציונית את אחיהם ואחינו האשכנזים, שבעל כורחם הפכו למדכאים. אולי הגיע הזמן לספר סיפור אחר: את הסיפור של המדינה שפספסנו. את המדינה שלא בנינו. את החברה שלא הקמנו. אולי במקום ״להבין״ שהיה מדובר ב״אפליה מוכרחת״, נבין שהאפליה הזאת היא אבן היסוד המקוללת, החטא הקדמון, של החברה הישראלית ושהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
דרעי עצמו מספר כי גם הוא עצמו הופתע כשנחשף לממצאים.
מה הפתיע אותך במיוחד?
אחד הדברים שהולכים ונגלים ונחשפים ככל שעלילת הסרט מתקדמת ומתפתחת מנגנון מאוד שיטתי ומאוד קשוח מאוד קפדני שנוהג בכל העולים האלה שאמורים להגיע לעיירות הפיתוח באופן שלא באמת רואה אותם. מרשה לעצמו לשקר להם במצח נחושה מאפשר לעצמו ליצור איזה שהוא מסך עשן לאורך כל הדרך אנשים בעצם יצאו מהבתים שלהם במרוקו אם זה בערים או בכפרים שבהם הם גרו ותוך זמן קצר הם מצאו את עצמם מגיעים לעיירת פיתוח שהולכת להיות הבית שלהם ובעצם לאורך כל הדרך המנגנון הזה דואג מצב אחד להסתיר את האינפורמציה האמיתית על העתיד והגורל של האנשים האלה ומצד שני לספר להם סיפור שהוא מאוד שונה ממה שהם הכירו וידעו. האנשים שסיפרו להם את הסיפור הזה בעצם קיבלו הנחיות מאוד קפדניות וזה כל נמצא בתוך הפרוטוקולים גם ההתנגדות של חלק מהאנשים שתפעלו את המבצע הזה.
יש שם אמירות מאוד כואבות בסרט הזה שאנשים נחשפים להיסטוריה כמו שהם לא הכירו אותה והם מגלים שדרך שלמה שהם עשו בתחילת דרכם אותה דרך שהייתה רוצה בשקרים ובדותות שהאכילו אותם ברוב הזמן "אנשי המנגנון" איי שם בשנות ה 50 היו כלכך הרבה אנשים שהגיעו לכאן והם פשוט לא הבינו שהגורל שלהם של הילדים שלהם ושל הנכדים שלהם יכול היה להיראות אחרת. בסופו של דבר זה סיפור מאוד כואב סיפור שיש בו אנשים משנה צידי המשוואה אנחנו מספרים בעיקר את הסיפור של האנשים שנכוו מאותו מהמנגנון הקשה הזה אותו מנגנון שלא ראה אנשים בעיניים הוא ראה רק מספרים וטבלאות ומקומות שהיה צריך למלא אותם באנשים. וכדי להגשים את המטרה הזו כל האמצעים היו קדושים".
כצד זה משפיע היום
גם כיום שבעים שנה אחרי עולה השאלה האם משהו השתנה באמת. אחד האנשים שניסו להבין את זה הוא בן העיר שדרות דר' אהרל'ה כהן שהוציא לפני כשנה לאור את הספר "תולדות הקמת של עיירות הפיתוח", קודם לכן את הסרט "החלוצים" – הסיפור על הקמתה של העיירה שדרות מנקודת מבטם של העולים הראשונים, שהובאו במשאיות באישון לילה למעברה שוממת במדבר, ולמרות הקשיים נשארו והקימו בה עיר בעלת צליל ייחודי משלה. בסרט חושפים השניים את התרמית הגדולה של הבאת העולים למדבר, החיפוש המתמיד אחר פרנסה, יחסי האהבה – שנאה עם קיבוצי הסביבה שמצד אחד סיפקו לעולים עבודה, אך הקפידו להיבדל מהם חברתית ותרבותית.
בראיון ל'דין וחשבון' לפני כשנה סיפר דר' כהן סיפור דומה לזה שמובא בסרט של דרעי. "הקדשתי למחקר אלפי שעות ואלה היו חמש שנים נפלאות. אני חושב שאני הייתי היחיד מבין כל עמיתי, שבאמת נהנה מעבודת המחקר שלו לאורך כל הדרך, כי חקרתי משהו שהוא בדמי" מעיד כהן. "הבנתי שאני, למעשה, חורש בשדה חדש שאף אחד לא נגע בו קודם וזה ריתק אותי. ידעתי ושיערתי המון דברים, אבל פה היה עליי להוכיח". באותן השנים פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את אחת מהבדיקה הראשונות שלה, שדרגה את היישובים השונים בארץ. באופן לא מפתיע שדרות ועיירות הפיתוח היום במקומות האחרונים, ברשימה שכללה 200 יישובים. "זאת מבחינתי הייתה נקודת המפנה, הייתי חייב להבין איך יכול להיות שגם 50 שנה אחרי עיירות הפיתוח עדיין משתרכות הרחק מאחור ונמצאות ברשימה צמוד לכפרים הערביים ולישובים הבדואים"
ומה מצאת?
"הבנתי שהסתבכנו, ואת התוצאות של זה אנחנו חווים עד היום. עיירות הפיתוח הוקמו במקור, בתחילת שנות ה-50, כמרכז עירוני כפרי שמטרתו לספק ליישובים הקטנים שמסביב, הקיבוצים והמושבים, ת כל השירותים הנדרשים. מהר מאוד הבינו שבפועל זה רחוק מאוד מהמציאות, שכן אוכלוסייה קטנה וחלשה שאינה יכולה לדאוג לעצמה לא יכולה לתת מענה לסביבה".
ואז חלה התפנית?
"בדיוק. אחרי שהבינו שהתכנית המקורית לא יכולה להתממש, שינו אותה ב-180 במקום להיות הישוב המרכזי והחזק הפכה שדרות למקום שולי, שסיפק בעיקר כוח עבודה עבור קיבוצי הסביבה ומכאן נולדה גם האיבה רבת השנים בין התושבים. הזהות של האוכלוסיות החלשות האלה הייתה מאוד ברורה, כולם היו יוצאי עדות המזרח, ששימשו כחוטבי עצים ושואבי מים. מי ששלח אותם לכאן היו הקולטים, שכולם היו יוצאי אשכנז וגיליתי שאפילו חלק מהפרוטוקולים שדנו בהעברת העולים למעברות, נכתבו ביידיש כדי שהם לא יבינו על מה מדובר. זאת למעשה הייתה תרמית, שהתבססה על הסטראוטיפ השלילי שהיה על עדות המזרח. סביב הסטריאוטיפ הזה נבנתה מדיניות שלמה ולצערי זאת בדיוק אותה מדיניות גם היום".
אתה צופה שהפערים האלה יצטמצמו בעתיד?
"המצב של שנות ה-50 קבע וקיבע את המצב שלנו והבסיס של עיירות הפיתוח היה רעוע והוא נותן את אותיותיו עד היום, אבל דברים כן משתנים וימשיכו להשתנות. מבחינתי הפרמטר הכי חזק שיביא שינוי הוא המנהיגות ויש לנו המון דוגמאות לכך, שמנהיגות טובה וחזקה מביאה עימה גם שינוי. יש מקומות, כמו אשדוד למשל, שיצאו מהגדרה של עיירות פיתוח בדיוק בזכות זה. ניהול נכון ומנהיגות ארוכת טווח יביאו את השינוי המיוחל. בנוסף, אני דווקא תולה תקווה בעובדה שהמון זוגות צעירים אינם יכולים לקנות בית ועוברים בלית ברירה לפריפריה. הזוגות האלה, שבאים לבנות פה בית ולהקים משפחה, הם אלה שייתנו את הכוח ליישובים האלה ויעזרו להם להתעבות. ישובים גדולים יותר, מבחינת מספר התושבים, יכולים להרשות לעצמם יותר דברים וגם התקציבים שלהם גדלים, אולי דווקא מכאן תצא הבשורה".