בימאי הקולנוע המוערך רובי אלמליח רק הגיע לתעד את חברי הילדות שלו משדרות משחקים כדורגל בליגה ג' וגילה את הקסם של הליגה הנמוכה בישראל מה שהוביל אותו, ללא תמיכה תקציבית, לצאת למסע של שלוש שנים שבסופו נולדה סדרה דוקומנטרית מרתקת שתעלה בשבוע הבא בתאגיד השידור 'כאן 11'. בראיון ל'דין וחשבון' הוא מספר על זיכרון הילדות מהכדורגל המקומי ועל החלום הבא להפיק סדרה עלילתית שמבוססת על 'חולה ונתן'.
כשרובי אלמליח חיפש מימון אצל אחת מקרנות הקולנוע הישראלי לסדרה דוקומנטרית על הליגה הנמוכה בישראל לא מעט גבות הורמו, גם ערוצי הטלוויזיה שהביעו עניין חשבו ש"אין בזה עניין מיוחד" אבל למרות זאת הוא החליט באמונה גדולה לצאת למסע של שלוש שנים כדי לתור אחר סיפורי כדורגל מרגשים שכנראה אפשר למצוא רק בליגה ג'. "מהרגע שהתחלנו לצלם היה לי ברור שיש כאן סיפור הרבה מעבר לכדורגל" הוא מספר על הרגע שבו החליט לצאת למסע שהוליד את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית המסקרנת 'ליגה ג' שתעלה בשבוע הבא בתאגיד השידור "כאן 11" שהפך בחודשים האחרונים לסיפור הצלחה עם מספר סדרות טלוויזיה הנצפות ביותר בטלוויזיה.
את אלמליח אני מכיר מילדות, בשנים האחרונות יצא לי לראיין אותו לא פעם, לצד העיסוק בתחום המוסיקה (בעבר ניהל את מועדון השדרוק) הוא התגלה ככישרון בתחום הקולנוע. זה התחיל במגמת הקולנוע וטלוויזיה של מכללת 'ספיר', עוד במהלך לימודיו התבלט בזכות סרט קצר בשם ״סאלם, דוד״ שזיכה אותו בפרס העיצוב האומנותי בפסטיבל קולנוע דרום, פסטיבל פוטסדאם 2009, פסטיבל סארברוקן, גרמניה. בנוסף, בשנת 2009 היה שותף לפרויקט ״עזה-שדרות״ סדרת דוקו עבור ערוץ 8 וארטה צרפת. סדרה שהציבה אותו כמועמד לפרס האמי הבנלאומי וזוכת פרס Prix Europa.
לנו השדרותים הוא זכור בעיקר בזכות הסרט "חולה ונתן" שצילם וזיכה אותו בתחרות הסרטים של פסטיבל קולנוע דרום, הסרט שודר בערוץ 8 והשתתף בעוד מספר תחרויות בינלאומיות שגם הפעם זכה בפרסים נחשבים. לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו הוא ביים בשנת 2014 עוד שני סרטים דוקומנטאריים, ״זית על מא״ (שמן על מים) ואת ״בלי פחד״ ששודר בערוץ יס דוקו.
ארבע סיפורים מרגשים על אהבה לכדורגל
הסיפור של אלמליח עם הכדורגל לא נולד במקרה, בילדותו גם הוא שיחק במגרש "הפועל" כפי שנהגנו כולם לכנות, הוא ניצב בעמדת השוער ונחשב למוכשר מאוד אבל העיסוק הזה לא התפתח מעבר לקבוצת הנוער, מה שכן יש לו זיכרון מתוק מאוד מהאווירה שהייתה במגרש המקומי הישן שמאפיין יותר מכל את ליגה ג', משם הוא רכש לא מעט חברים שגרמו לו בסופו של דבר להתעניין מחדש בליגה הזניחה, הפעם כבימאי קולנוע דוקומנטרי. "בילדות שלנו בשדרות כל מי שאהב קצת כדורגל הכיר רק מקום אחד וזה מגרש הפועל" הוא מספר, "זה היה אחד המגרשים היחידים בשדרות הקטנה, אני זוכר במיוחד את ליגות בתי הספר שבהם השתתפתי ושיחקתי כשוער, אני זוכר עד היום את ריח הדשא וכמובן את המשחקים בימי שבת בצהריים, אווירה שכונתית מדהימה".
איך בכלל נולד כל הרעיון לסדרה על ליגה ג'?
"האמת כל הסדרה הזאת התחילה משדרות, הייתה לי איזושהי מחשבה לעשות סרט על אבי פרץ שאני מכיר מהילדות, הוא התמנה למאמן מכבי ציון שדרות וחשבתי שיש כאן סיפור על שחקן כדורגל מוכשר שלא הגיע רחוק והפך למאמן שמוביל את הקבוצה בליגה ג', הייתה לקבוצה פתיחת עונה מרשימה שהציבה אותה במאבק על העלייה והחלטתי ללוות את הקבוצה למשחק חוץ בירוחם שם היא עשתה תיקו ראשון אחרי סדרה של ניצחונות".
מה היה הרגע שהבנת שזה יכול להתפתח הרבה מעבר?
"כבר במשחק הראשון שהצטרפתי תוך כדי שאני מצלם מאזור הספסל אני שומע מהיציע קללות של אחד האוהדים לעבר שחקן של שדרות ישראל דמקה (בעונה האחרונה שיחק באשדוד נגד שדרות), מה שמעניין שביציע בכלל לא היו אוהדים של ירוחם אלא דווקא אוהדים מאשדוד, הם עשו את כל הדרך כדי לעודד את היריבה של שדרות כי הקבוצה שלהם מתמודדת עם שדרות במאבק. בהפסקת המשחק התקרבתי לגדר ונתקלתי באוהד אשדוד דורון אוחיון שהפך בהמשך לגיבור נוסף בסדרה, שם באמת נפל לי האסימון, הבנתי שאפשר לייצר משהו דוקומנטרי מעניין מאוד".
מכאן לאן זה התפתח?
"כבר בדרך חזרה הביתה החלטתי לקדם את זה, התחלתי לעשות תחקיר כדי לחפש עוד סיפורים מעניינים, כבר בשלב הזה הבנתי שיש לי בידיים סדרה. יחד עם יואב וייכסלפיש שהוא פריק של ליגות נמוכות התחלנו לתחקר קרוב ל-110 קבוצות שזה מטורף, עשינו ממש חריש עמוק כדי למצוא עוד סיפורים וכמובן מצאנו לא מעט סיפורים מרתקים כמו הסיפור של מג'דל שמס שזה ישוב חצי ישראלי חצי סורי, הייתה להם בעיה לשחק בליגה הישראלית כי אסור להם להזדהות עם ישראל, הייתה שם דילמה לא פשוטה כי הם תמיד לא היו בשום צד לא בישראל ולא בסוריה. בנוסף הייתה גם קבוצת האוהדים בית"ר נורדיה ירושלים שצילמתי ועקבתי אחריה אבל זה ירד בגלל שגיליתי שעשו על המועדון הירושלמי לא מעט סרטים והסיפור המרכזי גם נפל, הרגשתי שהם גם זכו לחיבוק מהתקשורת והם מספיק מפורסמים כך שלא היה לי מה לחדש".
כאמור הסדרה ליגה ג', בת חמישה פרקים תשודר ב'כאן 11' החל מיום שני ה-1.7 בשעה 21:00. הסדרה עוקבת אחר 4 מועדוני כדורגל, בין היתר מכבי ציון שדרות. הסיפור העיקרי מתבסס על שחקן העבר והמאמן אבי פרץ (36) נשוי פלוס שלושה ילדים. אבי היה שחקן מוכשר מאוד שנסיבות החיים מנעו ממנו להתקדם ולצאת משדרות, בגיל 16 הוא כבר שיחק בשלושת הקבוצות שמייצגות את העיר: נערים, נוער ובוגרים לפעמים הוא שיחק בשלושתם יחד באותה שבת. אביו של אבי לקה באירוע מוחי לפני חמש שנים ואבי טיפל בו במהלך היום מה שמנע ממנו להתקדם כמאמן בליגות גבוהות יותר. אבי מבין שאין מי שיוכל לטפל באביו במסירות אם הוא יעדר ולכן הוא מחליט להישאר קרוב לביתו. בין העבודות שלו כמאמן הקבוצה ומנהל המגרש אבי הוא גם מוכר אבטיחים מוכר בעיר, ושותף במזנון "פינת הספורט” הסמוך למגרש הכדורגל ביחד עם אפריים סייאדה שחקן מחליף בקבוצה ובן טיפוחיו של אבי. בין אבי לאפריים מערכת יחסים מורכבת של אב ובן. אבי חילץ את אפריים מהפשע ולקח אותו תחת חסותו והם מבלים את רוב יומם יחד. אפריים מעריץ את אבי אבל מתוסכל מכך שאבי מאמנו מרבה להשאירו על הספסל ואינו נותן לו לשחק. אבי מוביל את הקבוצה למלחמת עלייה מול השכנה האשדודית עירוני והקרב שם צמוד עד הסוף. בסדרה מתועד הסיפור האנושי של אבי שמטפל באביו שבהמשך נפטר, כמו כן את הקמת הפועל שדרות המיתולוגית אותה אימן פרץ העונה.
קבוצה נוספת אחריה עוקבת הסדרה היא מכבי עירוני אשדוד. לפני 17 שנה עירוני אשדוד הייתה אחת מהקבוצות הגדולות והחשובות בישראל. הקבוצה שיחקה בליגה הלאומית הליגה הגבוהה ביותר, עם קהל נאמן של אלפים בכל רחבי הארץ. יום אחד הגיע ג׳קי בן זקן תושב העיר אשדוד, איש עסקים עשיר ומקושר והציע לראש העיר לאחד את שתי הקבוצות הפעילות בעיר עירוני והפועל אשדוד לכדי קבוצה אחת שתהווה פקטור רציני במאבקי האליפות בישראל. הכסף שמחולק מהעירייה יעבור לקבוצה אחת וכך יהיה סיכוי ממשי להתמודד עם הערים העשירות. וכך נעשה. הקבוצות פורקו והוקמה קבוצה אחת בשם מועדון ספורט אשדוד. האוהדים הפגועים השלימו עם המצב והפכו אוהדים של מ.ס. אשדוד אך לאחר 17 שנה נמאס להם והם מחליטים להרים את הכפפה ולהקים מחדש את קבוצת ילדותם עירוני אשדוד. הם מקימים קבוצת אוהדים שכל אחד קונה מנייה בסך של אלף ש״ח לעונה והופך לבעלים המשותפים של הקבוצה. חבלי הלידה של הקמת קבוצת אוהדים אינם פשוטים במיוחד שאין להם את תמיכת העירייה ותקציבם נמוך. אך הם לא מוותרים, האהבה לסמל ולמועדון מניעה אותם והם מצליחים במשימה.
הסדרה עוקבת אחר ליאת אפרתי בת 37, מנהלת צוות מכירות מנויים בידיעות אחרונות. ליאת גדלה בכפר סבא בת למשפחה מבוססת ועברה לאשדוד לאחר חתונתה עם דורון אוחיון האוהד השרוף של עירוני אשדוד. ליאת נדבקה במחלת הכדורגל מבעלה. היא לא מחמיצה אף משחק של עירוני וחולמת להפוך ולהיות אלונה ברקת הבאה ובכך למגר את האלימות במגרשים. היא מחליטה לשים עצמה כמעומדת להנהלת קבוצת האוהדים של עירוני אשדוד כאשר היא האישה היחידה במערכת. הבחירות סוערות מאוד ומלאות אמוציות, דורון בעלה לוקח כמה צעדים אחורה כי הוא מבין שהוא גורם לה נזק בהתנהגותו ומסכן את בחירתה. ליאת מצליחה להיבחר למרות הכול להנהלת הקבוצה. והופכת לאישה הראשונה שמנהלת קבוצה בליגה ג׳.
גיבור נוסף הוא כמובן דורון אוחיון (41) – שנמצא בתאונת עבודה ולכן הוא לא עובד. הוא נשוי בשנית לליאת ולהם בן בשם רום בן 9 המחובר מאוד לאביו. דורון אוהד שרוף של עירוני אשדוד, ומאז שהקבוצה הוקמה חייו השתנו. הוא מבלה בכל אימון בכל ימות השבוע ונמצא בכל פעילות הקשורה לקבוצה. לדורון יש בעיה עם האמוציות שלו הוא מקלל הרבה ואלים לעיתים קרובות הוא ואינו מצליח לשלוט בעצמו, ובכך הוא גורם לסכסוכים עם אוהדים אחרים ונזק לאשתו חברת ההנהלה. אך השינוי מגיע כאשר מתפנה משרת מנהל קבוצה לעירוני – (האיש שאחראי לתחזוקה של הקבוצה ולטיפול בשחקנים). דורון היחיד שמגיש מועמדות ולכן הוא גם מתמנה לתפקיד, והופך מהאוהד הפרוע ביותר לדמות למופת עבור המועדון".
כמו כן הסדרה עוקבת אחר קבוצת בני ממבע- ארבעת הכפרים הדרוזים ברמת הגולן מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא, ועין קינייה התאחדו לכדי קבוצה אחת שתשחק תחת ההתאחדות הישראלית. גיבורי הסיפור הם אסעד עמאשה בן 25, שחקן ממבע הגולן עובד בבר במג׳דל שמס שאחיו הגדול וויאם עמאשה שחקן מכבי חיפה ונבחרת ישראל פתח למשפחתו. אסעד לקח אליפות עם קריית שמונה, הוא היה בטוח שהקרירה שלו מובטחת החל לזלזל באימונים ולא שמר על אורח חיים ספורטיבי, הרבה לבלות עד השעות הקטנות של הלילה. ומשם הגיע במהרה לליגה ג׳. אסעד מתוסכל ממצבו ומרגיש שהוא לא נמצא במקום הראוי לו, הוא מחליט לקחת את חייו בידיו ולנסות לחזור בכל דרך למקום לו הוא ראוי ליגת העל.
אדהם ראבח (42) – הבעלים של הקבוצה כדורגלן עבר, ואלוף הארץ לשעבר בגלישת סקי. אדהם עבר תאונת דרכים לפני 15 שנים שהפכה אותו למשותק ברגליו והפך לנכה על כיסא גלגלים. הוא החליט להמשיך בחייו ולא לתת לנכות שלו להשתלט עליו. הוא פתח עסקים לחיפוי קירות והסקה וההצלחה מיהרה להגיע. אדהם הוא עשיר מאוד ומוערך באיזור, הוא התגרש מאשתו הראשונה לאחר התאונה וביתו עברה לחזקתו. ואותה הוא מגדל מאז שהייתה תינוקת. הוא התחתן בשנית ונולדה להם ילדה קטנה. אדהם מממן את הקבוצה מכספו הפרטי הסיבה המרכזית לכך היא הרצון שלו לפתח את הכישרונות המקומיים ולייצר להם עתיד. למרות הביקורת שאדהם מקבל על הקמת הקבוצה מראשי העדה הדרוזית והתנגדותם הוא מתעקש בצדקת דרכו ונאבק על קיומה של הקבוצה".
אחד מגיבורי הסדרה המאמן אי פרץ, שהביא למסך אנושיות רבה. צילום: מתוך הסדרה
"אף אחד לא רצה לממן את הסדרה"
לפני עליית הסדרה התייצב אלמליח להציג טעימה מהמוצר שלו בבית שלו בשדרות, במסגרת פסטיבל קולנוע דרום. בינתיים, הפרומו של הסדרה עורר בשבועות האחרונים עניין רב בשדרות בעיקר מפני שהוא מתמקד במאמן המקומי אבי פרץ שסיפק הרבה עניין גם מבחינה רגשית וגם על המגרש.
מה משך אותך דווקא בסיפורים האלה שבחרת בסופו של דבר?
"אני תמיד מחפש לתעד אנשים ומקומות שלא מאירים עליהם זרקור, זה קולנוע שיותר מעניין אותי לכן גם אנשים כאלה שהפכו לגיבורי הסדרה הם בעיניי גדולים מהחיים, הם נמצאים בשוליים ולא תמיד נחשפים ואני שמח שהצלחתי להביא לטלוויזיה את הסיפורים האנושיים המרתקים האלה. סיפור כמו של אבי למשל הוא סיפור אנושי מדהים על בן שמטפל באבא שלו ותוך כדי מנסה לצאת מהשגרה הזו ולהתעסק באהבה שלו לכדורגל".
מה גילית על ליגה ג' שלא ידעת קודם?
"כשאנשים שומעים ליגה ג' הם ישר מזלזלים או מריצים צחוקים, זה נשמע כמו שזה נשמע-ליגה ג' ואז גיליתי שאנשים שמגיעים לשחק בליגה ג' אין שום הבדל בינם לבין ליגת העל ברצינות והמשקל שהם מייחסים לזה. בליגה ג' יש את אותה התרגשות כמו בברצלונה, אין שום הבדל. אם תסתכל על אבי פרץ כמאמן הוא מתרגש ממשחק בליגה ג' כמו שהוא עכשיו בקבוצה גדולה, זאת אומרת יש לו אהבה גדולה למשחק ולא משנה באיזה רמה. היה מדהים לראות מה קורה ביום שישי בבוקר בהכנות למשחק, השיחה שהוא מנהל עם השחקנים לפני העלייה לדשא, הייתה שם רצינות והשקעה וזה מאוד ריתק אותי. ואתה יודע מה, בשלב מסוים אמרתי אם הם מתייחסים לזה בכזאת רצינות אז גם אני אקח את זה ברצינות ואצלם את זה ברמה הכי גבוהה שיש".
מה קרה עם הקבוצות מאז שסיימת לצלם?
"קודם כל אני חייב לומר שעד היום יש לי את האפליקציה של 365 שבה אני מתעדכן בכל משחק של כל הקבוצות מהסדרה, אפשר לומר שנהייתי פריק של הדבר הזה. אחרי שדרות כמובן אני ממשיך לעקוב רק חשוב לציין שהשתנו לא מעט דברים, סתם למשל הצבע שהיה מזוהה עם הקבוצה היה צהוב-כחול והיום הוא ירוק לבן, כמובן המעבר לאצטדיון, גם העובדה שהוקמה הפועל שדרות זה הוסיף לסיפור, לגבי יתר הקבוצות אשדוד כמו שכולם מבינים כבר נמצאת בליגה א', בני ממבע בליגה ב', בסופו של דבר יש פה סיפור שהתחיל בליגה ג' אבל על אנשים שרוצים מאוד להגיע לקדמת הבמה של הכדורגל, מדובר באנשים שהחלום הזה תמיד בוער בהם ולא משנה שזה ליגה ג' שנתפסת כהזדמנות אחרונה להצליח בכדורגל".
רובי אלמליח במהלך הצילומים
בכלל נדמה שהרבה עניין יש בליגות הנמוכות, איך אתה מסביר את התופעה של מאות ואלפי צופים שמגיעים למשחקים?
"לחלוטין יש הרבה עניין בליגות הנמוכות ואנחנו רואים את זה גם בסדרה שמשחקים מושכים מאות ואלפי צופים שזה דבר מדהים, בסופו של דבר במקומות קטנים יותר יש תחושת הזדהות, ראינו את העונה המדהימה שהייתה בשדרות, יצא לי להיות בכמה משחקים ופשוט נדהמתי ממה שראיתי- אצטדיון כדורגל מלא, משהו שאי שאפשר להסביר. מעבר לזה ניסיתי להבין איפה הכישרונות שיש במקומות כמו שדרות מתפספסים, למה הם לא פורצים החוצה. למשל אני זוכר כמה כישרון היה לאביאל בן זיקרי, אין לי ספק שאם הוא היה גדל בעיר אחרת הוא יכול היה להגיע לרמות הגבוהות".
אם כבר הזכרת מה אתה חושב על מה שנעשה בשדרות?
"קודם זה מדהים לראות קהל גדול שמגיע ומזדהה עם קבוצת הבוגרים אבל אני חושב שאם היו שואלים איפה לשים את הכסף אני לחלוטין שם את זה במחלקת הילדים, מטפח פה דור כישרונות שייצג אותנו בעתיד בקבוצה שלנו".
מצד שני צריך שיהיה לילדים לאן לשאוף ואומרים את זה לא מעט אנשי מקצוע?
"ברור לי אבל עובדתית יש תקציב והוא מופנה לטובת הצלחה של הקבוצה הייצוגית ואני חושב שאם כבר משקיעים חייבים לעשות את זה גם בדור העתיד, להעלות את הרמה. בסופו של דבר זה יפה וטוב שיש קבוצת בוגרים מצליחה ואני מבין לגמרי את החשיבות בשדרות ועובדה שקהל גדול מגיע אבל אתה שואל את עצמך מה המטרה הסופית כי הרי אחרי ליגה א' אין לעירייה יכולת לממן קבוצה בליגה הלאומית וזה הופך להיות סיפור אחר לגמרי לכן אני בא ואומר קודם תבנה משהו מהילדים, תטפח דור עתיד ואז תוכל גם להתבסס עליהם ולהתקדם".
בחזרה לסדרה, איך מצליחים ליצור סדרה בלי שאף אחד לא היה מוכן לשים על זה כסף?
"יצאתי למסע הזה כשאף אחד לא רצה לממן את זה, מלבד ערוץ 8 שמימנו את הפיתוח בתקציב קטן ואחרי זה בעצם לא רצו אותו וכל הערוצים שאליהם פניתי אמרו לי לא, אז החלטתי שאני מצלם את זה לבד! ניגשתי לבנק ולקחתי הלוואה, הצטרף אליי למסע חבר שלי רונן שצילם למעשה בחינם וסיכמנו כשיהיה כסף הוא יקבל את חלקו וכך יצאנו לצלם במשך שנתיים, הייתה לנו סוג של אמונה עיוורת בסדרה הזו. כשסיימתי לצלם אמרתי לעצמי "יש בחומרים האלה כל כך הרבה קסם ואין סיכוי שזה לא יצא", בסופו של דבר, הצטרף המפיק יורם לשם ותאגיד השידור 'כאן' נדלקו על זה והנה הסדרה עולה ואין מאושר ממני".
ליווית מקרוב את הכדורגל בשדרות במשך שלוש שנים, שתף אותנו בתחושות, בהתרשמות שלך?
"יש לי תחושה שדווקא בשדרות לא מפרגנים לשדרותים. מה הכוונה? תמיד יביאו אנשים מבחוץ וישלמו להם כמה שהם רוצים אבל שיבוא מישהו מהעיר יגידו לו תסתדר וזאת התחושה שיש לי שאני מביא אותה כמוסיקאי שגדל כאן, לדוגמה תמיד היו הופעות בשדרות אז המוסיקאים המקומיים היו צריכים להופיע בחינם אבל למוסיקאים מבחוץ משלמים מה שהם רוצים. אני לא תמים אני מבין למה זה קורה אבל צריך קצת לאזן ולשלם גם לאומן מקומי. תיקח למשל את אבי פרץ, למה הוא לא קיבל תקציבים כמו שדורון ממן או עופר טלקר קיבלו? כי מלכתחילה יש תחושה שאם יתנו לו תקציב כזה הוא יכשל ולא ידע להביא הישגים. בוא נשים את הדברים על השולחן, מה קרה בעונה האחרונה? הושקע המון כסף וטלקר נכשל ואנשים לוקחים קרדיט על עונה נפלאה כאילו עלינו ליגה".
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שקרה משהו שלא קרה קודם, אצטדיון כדורגל, המון קהל וארגון שמעודד ויוצר אווירה מדהימה ואת זה גם מעידים באשדוד, קרית מלאכי על שדרות?
"אני לגמרי מסכים שקרה העונה גם דבר מדהים עם הקהל ובאמת זה משהו שלא היה קודם ואני מבין לגמרי שהרבה שנים היינו תקועים ועד שיש סוף סוף אצטדיון וראש עיר שמביא תקציבים אז למה לא, אבל יחד עם זאת צריך גם להציג את הדברים כפי שהם".
ליווית מקרוב את אבי פרץ, אפילו תיעדת רגעים שהכריעו את החלטתו לעזוב כדי לאפשר להציל את הקבוצה, מה למדת עליו כאיש מקצוע?
"קודם כל כולנו מסכימים שאבי הוא מאמן מוכשר מאוד, יכול להיות שהוא מזמן היה צריך לצאת החוצה ולצבור עוד ניסיון, אני למשל חשבתי שאולי היה צריך להצמיד לו איזה סקאוט כי אפשר היה להצליח בליגה ב' עם אותו סגל של ליגה ג'. מעבר לזה ראיתי מקרוב איך אבי מביא למגרש את כל הלב, הייתי איתו בעונה המדהימה בליגה ג', לאחר מכן בליגה ב' עם ה-8:0 המפורסם שאגב יש עליו פרק שלם, לאחר מכן אנחנו רואים בסדרה כמה זה היה חסר לאבי לאמן וכמה עשה לו טוב שהקימו את הפועל שדרות, הסוף לפחות של הסדרה מבחינתו הוא מתוק עם הזכייה בגביע".
מבחינתך האישית, כולם זוכרים לך את הסרט 'חולה ונתן', האם יש לך תוכניות לעשות משהו שהוא לא דוקומנטרי?
"קודם כל אני תמיד ארצה לחפש את הדוקו כי זה מרתק אותי מאוד, לגבי הסרט של חולה ונתן תדע לך שבתעשייה מאוד אוהבים אותו, אני מקבל המון פידבקים, הסרט הזה הועלה במלואו ליוטיוב והצפיות שלו רק עולות. אתה שואל אותי על העתיד? אני ממשיך לעבוד בפול טיים בעיקר בעריכות, בין לבין כמובן שאני כבר מבשל דברים נוספים, יש אפילו איזה דיבור ליצור סדרה עלילתית שמבוססת על הדמויות של חולה ונתן, אני מאמין שאפשר ליצור משהו מדהים".