שבת , 21 ספטמבר 2019
דף הבית / כללי / חשומה

חשומה

אשת יחסי הציבור והיועצת האסטרטגית סיגל אביטן נפרדה מאבי ילדיה וגילתה בערב משפחתי בשדרות שאף אחד לא ממש יודע שהיא גרושה בעיקר בגלל החשש מהבושה שמאפיינת את הדור הוותיק של עולי מרוקו. היא החליטה לחקור את החשומה שמשפיעה על קבלת ההחלטות בחיינו ויצא לה מזה רומן רב מכר. בראיון ל'דין וחשבון' היא מספרת על הטעויות שעשתה בדרך לקריירה מצליחה וכמה העיר שבה נולדה נוכחת בחייה בעיר הגדולה.

ערב אחד, באירוע משפחתי בשדרות, נפל לסיגל אביטן האסימון  שהניע אותה לצאת למסע כדי להבין מה גורם לאנשים לקבל החלטות על חייהם רק מהבושה "מה אנשים יגידו", "מה אנשים יחשבו". להפתעתה, היא גילתה שהיא לא היחידה שמתנהלת כך פעמים רבות בקבלת ההחלטות על חייה, הן האישיים והן של הקריירה שלה. "הגעתי ערב אחד לחגוג עם ההורים שלי את 50 שנות הנישואים שלהם" היא נזכרת ברגע המכונן  מבחינתה שהביא אותה לצאת למסע אישי מרתק, "הזמנו פייטן מרוקאי שברך את הורי ואת כל האחים שלי, כל אחד זכה לברכה אישית וכשהגיע אליי וברך אותי בבן זוג טוב, השתררה דממת מוות באולם. אמא שלי כבשה פניה ברצפה כולה חיוורת, אבי הביט דרך החלון ולא פצה פה. הסתכלתי עליהם, ועל 200 המוזמנים, כולם חברים קרובים ובני משפחה והבנתי – אף אחד מהנוכחים לא יודע שאני גרושה. חשומה! המילה הזאת הדהדה ולא הרפתה, כאילו היקום דרש ממני לעצור הכל ולצלול לתוך המשמעות שלה."

כאמור, המסע של אביטן הסתיים עם לא מעט מסקנות מעניינות שהפכו לסיפור ועוד סיפור ובעידוד בני המשפחה הקרובים גם לרומן רב מכר בהוצאת "מודן" שכל כולו עוסק בהשפעת אותה חשומה, מילה מרוקאית ידועה, על חיינו. "הספר מתאר את חייה של עטרה כהן, אם חד־הורית לשלושה ילדים בשנות הארבעים לחייה. עטרה השאפתנית נאלצת להתמודד עם קריסת החברה שהקימה בדם, יזע ודמעות, ובעיקר להתגבר על החשומה (במרוקאית: בושה, "מה יגידו") של חייה, הפחד ממה יגידו הוריה על התנהלות חייה ומה תגיד הסביבה אם העסק שלה ייפול. החשומה מנהלת את חייה של עטרה ומכניסה אותה למצבים בלתי הפיכים. "סיגל אביטן מעבירה מסר על העיקר והטפל, באופן קולח ומשעשע" נכתב בין היתר בביקורות, "העלילה משקפת את המציאות שבה כולנו חיים, ויש בה קסם מר־מתוק שנוגע בכל הנימים החשופים של הקורא. הקשר המשפחתי חזק מאוד בעלילה והוא העוגן של כולה".

מטאור בתחום התקשורת העסקית

אביטן, אוטוטו 50, אם לשלושה בנים, פרודה מזה שמונה שנים מאבי ילדיה לא חוששת כיום לומר ללא כל מבוכה שהיא גרושה, היא בטח לא מסתתרת מאחורי ההגדרה "אם חד הורית", מנהלת את חייה בחריצות ושאפתנות מעוררת פליאה, במשך כמעט 30 שנות עבודה בתעשיית התקשורת היא צברה לא מעט קילומטראז' של ניסיון.  למרות שחייה כבר מזמן לא מתנהלים בשדרות, היא מעידה שהעיר שבה נולדה וגדלה תמיד נמצאת ברקע ולא רק בגלל שהוריה רוזה ושמעון אביטן חיים כאן.  "אני במרחק של כמה דקות מגיל חמישים, אני לא גרה בשדרות מגיל 12 והיא עדיין פועמת בתוכי. האנשים, הצלילים, החום, השייכות והמרחבים שיש בעיר הזאת הם אלה שמגדירים אותי עד היום. משדרות יוצאים לא מעט אנשים מוכשרים שהופכים לשגרירים שלה, זו עיר מאוד מיוחדת, יש בה משהו אחר לגמרי, אני לא רואה חיבור כזה של אנשים למקום שהם נולדו בו כמו החבר'ה משדרות, אגב, אחד השכנים שלי הוא אלי דהן, גם כן שדרותי מאוד מצליח" היא מספרת אבל ממהרת לשים זרקור על שגרירה לא פחות מוצלחת והיא אחותה הקטנה, שירית, עיתונאית 'מקור ראשון' ופרשנית פוליטית קבועה בערוצי הטלוויזיה. "היא ממש הקול של שדרות, היא כתבת פוליטית-מדינית בעיתונות הארצית, כל הזמן היא נמצאת בכנסת ותמיד אתה רואה בה את טביעת האצבע של שדרות".

את שדרות עזבה אביטן למעשה כבר בגיל 11 עם המעבר לפנימייה, האם זו החלטה טובה שקיבלו הוריה? "היינו חניכים בתנועת הנוער בני עקיבא והמסלול הטבעי עבורנו היה מעבר לחטיבה ותיכון באולפנות וישיבות בני עקיבא" היא מספרה ומוסיפה, "אני שמחה שזה המסלול שהוריי בחרו עבורי, זה התאים לי, אני סקרנית, תמיד הייתי והמפגש בגיל כל כך צעיר עם אוכלוסיה  מתפוצה אחרת ומתרבות אחרת קסם לי כבר אז. כמובן שמדובר היה באתגר עבור ילדה בת 11 וחצי, אבל מדובר היה באתגר שיכולתי לו והועיל לי מאוד".

לדבריה של אביטן שגדלה בבית דתי, הפעם הראשונה שנחשפה בדיעבד ל"חשומה" כאשר התלבטה אם להתגייס לצה"ל או לשירות הלאומי,  "אמנם רציתי להתגייס לצבא, אבל אז לא היה מקובל כל כך שבנות דתיות יתגייסו לצבא, אז וויתרתי, בעיקר בשביל הוריי  והתנדבתי לשנת שירות בראשל"צ, שם עבדתי בבוקר בביה"ס עם תלמידים שבאו ממשפחות מצוקה ובערב ביקרתי בבתים שלהם ונתתי תמיכה גם שם. בדיעבד שמחתי על השירות שעשיתי, הוא היה מאוד משמעותי".

עוד לפני אותו אירוע המשפחתי וההחלטה לחקור את השפעת ה"חשומה" על חייה, אביטן הייתה חדורת מוטיבציה להצליח בעולם הגדול.

באיזה שלב בחייך הבנת שאת רוצה לעסוק בתחום התקשורת?

"התחום הזה קסם לי משחר ילדותי. ב1991 מליון עולים חדשים הגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר. המרצים וגם בתקשורת  כל הזמן דיברו על זה שאין לאף אחד מושג איך למכור להם קוטג' או ראש ממשלה. הרביצה על ספסל הלימודים נראתה לי אז כמו ללמוד שחיה בהתכתבות. בער לי לקפוץ למים וללמוד על בשרי את יסודות המקצוע ואת כוחות השוק, פרשתי מהלימודים והקמתי את משרד הפרסום המגזרי הראשון בארץ- תל אביב מוסקבה".

מרוב האמביציה שהייתה לך להצליח, גם הגיעה ההתרסקות. למה זה קרה?

ב2007 הצטרפתי לקהילת הסטארטאפיסטים והקמתי מיזם יחד עם גדי סוקניק, מיזם שלכל הדעות הקדים את זמנו-שידורים חיים באינטרנט. הכל היה נפלא באותה התקופה. החזקתי בחברה גדולה ליעוץ תקשורת ובסוכנות לניהול מוניטין ברשת, את כל הרווחים של העסקים שלי העברתי לפיתוח הסטארטאפ,  בהתחלה הסטארטאפ הצליח מאוד, אפילו הקמנו את ערוץ הטלוויזיה הראשון באינטרנט באתר דה מרקר. יותר מזה, עשינו שידור חי בפייסבוק לפני שצוקרברג אפילו תכנן אותו. הייתה רק בעיה אחת, לקוחות מהשורה הראשונה אימצו את הפתרון , אבל שילמו עבורו מעט מדי בגלל שהשוק לא היה מוכן למהפכת הווידיאו באותם ימים. אני לעומת זאת השקעתי הרבה מאוד כסף במיזם, אלו היו השקעות שגררו אותי לחובות וגם כשכבר היה ברור שצריך לסגור, לא היה לי האומץ. לא רציתי שידעו שאני נכשלת, אז המשכתי להחזיק פאסון ולשדר עסקים כרגיל והדימום בבנק לא פסק. עד שיום אחד נגמר הכסף, פשוט נגמר,  אבל לרגע לא חשבתי להרים ידיים. אנחנו מדברים על וידאו באינטרנט לפני 13 שנה, אתה מבין כמה הקדמתי את זמני? אני דהרתי קדימה מבלי להתייחס להשלכות הכלכליות הכבדות והמשכתי להזרים כסף גם כשהבנתי שיקח עוד שנים לא מעטות עד שהשוק יהיה מוכן למוצר שלי, אבל סירבתי לעצור ועשיתי הכל, גם כשחשבונות הבנק התרוקנו לגמרי וכבר התחלתי לצבור חובות, עשיתי הכל כדי שחלילה לא ידעו בחוץ שאנחנו בקשיים".

מתי הבנת שהבושה מכישלון היא שמנהלת אותך?

"רק אחרי הקריסה הכלכלית וטיפול פסיכולוגי, הסכמתי להודות שהבושה וליתר דיוק החשומה היא שמנהלת אותי. הבנתי שבמקצוע שלי או נכון יותר זה שהחזקתי בו שנים כיועצת תקשורת, הייתי עסוקה בלדאוג לשמור על תדמית מנצחת עבור הלקוחות שלי. העסקתי עשרות אנשים רק כדי למרק תדמיות. בדיעבד אני יכולה לומר לך שטיפלתי לא פעם ב'חשומה' שלהם. בבושה הפרטית שלהם ואף פעם, לפני אותו היום, לא עצרתי לחשוב על מה הם מוותרים ואיזה מחיר הם משלמים כשהם דוהרים לשם עד שחוויתי את זה אני. בחודשים האלה בהם טיפלתי בעצמי ובחשומה שלי, כשאני בלי משרדים מפוארים ובלי לו"ז של נשיא ארצות הברית, למדתי משהו ששינה את כל תפיסת העולם שלי, שינה את הדרך בה אני מנהלת מערכות יחסים, את הדרך בה אני חיה, מגדלת את הילדים שלי ואת האופן בו אני עובדת ומתפרנסת."

כשהתחלת לחקור את השפעת אותה "חשומה", לאלו עוד מסקנות הגעת?

"התוצאות היו מטלטלות. מצאתי שאנשים מסתירים כל כך הרבה… אנשים מסתירים גירושים, נטיות מיניות, קשיים כלכליים, עקרות, פגשתי נשים שלא אוכלות בציבור כי הן מתביישות, אישה מוכה ומושפלת ע"י בעלה יום יום ולא מתלוננת, לא כי היא פוחדת על החיים שלה או על החיים של הילדים שלה, אלא כי היא פוחדת ממה יגידו.. אנשים לא מתפטרים, לא מחליפים מקצוע, לא סוגרים עסק גוסס, לא עושים את הצעד הבא , רק בגלל המה יגידו…  מה שריתק אותי בעיקר היא העובדה שלא משנה מה המעמד שלך, כמה את מרוויחה, איך אתם נראים, מאיזה מוצא אתם או מה למדתם באוניברסיטה,  אצל כולם נתקלתי באותו דבר שחסר שם, שלחלוטין פרם את חשיבות האני מתוך מערך השיקולים- כולם הסכימו ביודעין או שלא ביודעין לוותר על החופש שלהם, על החופש שלהם לבחור במה שנכון להם, רק בגלל החשש ממה אנשים אחרים יחשבו עליהם. ההשפעות של הבושה הן אחת הבעיות המרכזיות של האנושות כולה".

כתבת גם באחד מאתרי התקשורת שאנשים גם מתים מבושה. תסבירי?

"תראה כמה אנשים מתים מבושה סביבנו. יגאל בשן, מוני פנאן, תת ניצב אפרים ברכה ועפרה חזה ממה היא מתה? גם היא מבושה ויש עוד אינספור דוגמאות. אני בטוחה למשל שאם תשאל את יעקב פרי אם הוקל לו אחרי שעמרי אסנהיים חשף את העובדה שהסתיר את הרקע הצבאי שלו, הוא יגיד שכן. העול שבהסתרת אמת כבד יותר מהאמת עצמה גם אם היא פחות אסתטית".

אביטן עם אורנה בנאי

"גדלתי בשדרות בתרבות החשומה"

ההחלטה להפוך את מה שחקרה, הסיפורים שאספה והסיפורים שחוותה לספר לא הייתה מהירה, איכשהו גם כאן ה"חשומה" איימה לנהל אותה כפי שהיא גם מתארת בשלב התודות בספר. "ריקי ושירית, אחיותיי הטובות, בכל פעם שקפצה עליי החשומה ואיימה להקפיא את כתיבת הספר הן הבטיחו שאם אצטרך לעזוב את הארץ, יארזו גם הן ויבואו איתי".

לאחר שסיימה לכתוב חצי מהספר היא שלחה עותק לעורכת עדנה שבתאי שכתבה לה הערה בטקסט יבש וקר "תכתבי רומן, לא ספר עסקי". מאותו שלב מעידה אביטן,  "שלושה חודשים לא יצאתי מחדר העבודה שלי למעט להכין לבנים שלי אוכל, ורק כתבתי…הספר יצא ממני בנשימה אחת".

כיצד הסיפור שלך בא לידי ביטוי בספר?

צריך להגיד, למרות הדמיון זהו לא ספר אוטוביוגרפי. הפכתי את סיפור חיי למדפים עליהם הנחתי סיפורים מעניינים שכולם פרי דמיוני, היה חשוב לי לשזור פנימה בהומור דמויות שכל אחד יוכל להזדהות איתן. בגדול הספר הוא על עטרה, שבדרך כלל  הכל מסתדר בדיוק כמו שהיא רוצה, יש לה קריירה נהדרת, היא עושה כסף, מתחתנת, יולדת ילדים, יש לה משפחה גדולה וחמה וגם חברות טובות, היא חיה בתל אביב, נוסעת בעולם, מקימה סטארטאפ ובקיצור הכל מאוד זוהר עד שיום אחד כל מה שהיא בנתה מתחיל להתפרק… היא מתגרשת, מפסידה כסף ובנקודה הזאת היא מתחילה לשים לב שההחלטות שהיא מקבלת או לא מקבלת נובעות רק ממקום אחד, מחשומה-מה יגידו. בספר חיות דמויות משמעותיות, שכל אחד יכול להזדהות איתן כיוון שהן מתמודדות עם מה שכולנו מכירים  מהבית".

כיצד זה בא לידי מהבית שלך בשדרות?

אני גדלתי בתרבות החשומה. לימדו אותי שכשאני מצליחה מאוד אסור לי להשוויץ כי לא נעים ולא יפה וכבוד בת מלך פנימה וכשאת נכשלת עדיף שידעו כמה שפחות.  חשומה, בושה במרוקאית, זאת לא סתם בושה, אלה בושה ערמומית, כי מצד אחד חינכו אותנו להיות צנועים, אציליים ואיכפתיים כלפי החברה בה אנו חיים ומצד שני היא מלמדת אותנו לשים את מה שאנשים אחרים חושבים הרבה לפני מה שאנחנו רוצים וצריכים. הבושה הזו בעצם גוזלת מאיתנו את החופש לבחור.

כיצד ההורים שלך הגיבו לספר?

"ההורים שלי, גם אם קצת חששו לקראת צאתו של הספר, לא נתנו לי להרגיש את זה. הם תמכו והתרגשו יחד איתי. בכלל אני חייבת להוסיף, המשפחה שלי היא נכס משמעותי ולמעשה לא הייתי מגיעה למחצית מהישגיי המקצועיים ללא התמיכה של המשפחה שלי".

כמה אנשים מזדהים עם הספר ברמה האישית, זאת אומרת שהם מכירים את זה מעצמם?

"אני מודה שבהתחלה חשבתי שיש לי בלעדיות על זה, שרק אני סובלת מהחשומה הזאת, עד שבשלב מסוים החלטתי לחקור את הנושא לעומק ונחשפתי ל'מה יגידו' שלא הכרתי וככל שהעמקתי בנושא מצאתי שתופעת החשומה  חוצה גבולות, דורות, עדות, תרבויות וגם אזורים גאוגרפיים. אני נתקלת בהמון תגובות הזדהות, כמו למשל של השחקנית אורנה בנאי שאמרה שהיא קראה  את  הספר בנשימה אחת והוא נגע בה בדיוק איפה שצריך. בכלל, בכל פעם שקוראת או קורא אומרים שכתבתי מגרונם, אני מתרגשת".

כיצד ה"חשומה", באה לידי ביטוי בעולם העסקים הרי בעולם הזה צריך לפעמים להתנהל אחרת?

"אמנם בעולם העסקים כדאי לשדר 'עסקים כרגיל' יש היבט פרגמטי  לחשומה למה יגידו, אבל רק עד גבול מסוים ואת הגבול הזה כל יזם מכיר, רואה, ובוחר להתעלם ממנו. היום אני יודעת שיש משהו מגוחך בזה שאנחנו משתעבדים למה שאנשים אחרים רואים ורוצים מאיתנו. הרי מטבענו אנחנו יצורים חופשיים: קודם דואגים לעצמינו, לביטחון שלנו ולבריאות שלנו ושל משפחתנו וכשאנחנו הופכים את הסדר, מתעלמים מהטבע שלנו ושמים רצונות של אנשים אחרים מעל הרצונות שלנו, מעל לטבע שלנו, לתפיסת העולם שלנו, לאג'נדה שלנו, הטבע תוקף חזרה ואז מתחיל בלגאן  גדול- מערכות היחסים שלנו קורסות, אנחנו מפתחים כעס ואנחנו מתוסכלים, טוב לא יוצא מזה".

את הספר, הפכה אביטן להרצאה מצליחה שחברות במגזר העסקי אוהבות להזמין לעובדים שלהם. במקביל היא עובדת עם בכירים בעולם התרבות והעסקים על קידום אישי ועסקי, על האג'נדה שלהם. היא לא מוכנה לציין מי הם לקוחותיה אבל די בשיטוט קצר במגזין האינטרנטי שלה ביזנס טאלנט כדי למצוא את-שמעון שבס, מי שכיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, אורנה בנאי, יונה ויזנטל, טדי שגיא, משה מרי, אבנר חודורוב, גידי גרינשטיין ורבים נוספים. גם את החלום להוציא ספר על איך הבושה משפיעה על קבלת החלטות היא לא זנחה ובקרוב יפורסם גם הוא. "אני ממשיכה לחקור את הנושא ומתרוצצת בכל הארץ עם ההרצאות שלי בנושא. בכל פעם אני נחשפת לעוד נדבך ולאחרונה למדתי שהתמכרות לסמים, הימורים או אלכוהול מתחילה בגלל התמודדות עם בושה. והבעיה הגדולה עם הבושה הזאת, היא שהמכורים כל כך עסוקים בלהסתיר את העובדה שהם מתביישים עד שהם לא מגיעים לטפל בבעיה עצמה" היא אומרת ומסכמת, "הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו מגדיר את זה נהדר, הוא קורא לזה אדריכלי פיקוח. זה נכון, תחשוב על זה, כל אחד מאיתנו מקים פירמת אדריכלי פיקוח לחיים שלו. אצל חלק מדובר בחבר'ה מהצבא, אחרים מתחשבים בדעתם של הקולגות בעבודה, ההורים שלנו, שכנים, בני זוג.. הרשימה לא נגמרת. אסור להשאיר אותה, את הבושה, את החשומה,  את ה"מה יגידו" אפילו לא עוד רגע אחד בתוכנו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול להמציא את עצמו מחדש, אנחנו צריכים לבעוט את החשומה בכל הכח והכי רחוק, החשומה לא משרתת אותנו, היא קוברת לנו את העתיד, את האפשרות לחסל את המשכנתא, את הזכות הבלעדית שלנו להגשמה . הגשמה שלנו, לא של הסביבה, גם אם לסביבה קוראים אבא אמא, או להיפך.

 

 

 

לכתבה הבאה:

פעילות ערה סמוך לכיפת ברזל. צילום: אורי גבאי

אזעקת צבע אדום נשמעה בשדרות

לפני מספר דקות נשמעה אזעקה ברחבי שדרות, ניר עם ומכללת ספיר. בוצעו לפחות 4 יירוטים. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.