יום שלישי , דצמבר 12 2017
Home / כתבות ראשיות / "לא קל לחיות כמוזיקאי"
"השתחררתי מ'סולטנה' כבר מזמן". זיציק. צילום: אורי גבאי
"השתחררתי מ'סולטנה' כבר מזמן". זיציק. צילום: אורי גבאי

"לא קל לחיות כמוזיקאי"

את הכותרת לכתבה זו בחר הזמר והיוצר איציק אברג'ל (זיציק) בעצמו. בגיל 40 הוא מסכם 20 שנה במוזיקה הישראלית ומדבר על תהילת 'סולטנה', תכניות ריאליטי, פוליטיקה וחוסר פרגון אבל גם על אמונה ותכניות לעתיד

קשה להאמין אבל איציק אברג'יל, האיש והכובע מלהקת 'סולטנה', חגג בשבוע שעבר יום הולדת 40. "אני מרגיש גג 22, בשבוע הבא" הוא צוחק. הוא פרץ לחיינו אי שם בסוף שנות ה-90 עם הלהקה שהוכתרה אז כירושת הבטוחה והטבעית של הלהקות 'שפתיים' ו'טיפקס', שיצאו גם הן מהעיר שדרות ומיצבו אותה באותן השנים כעיר המוזיקה הבלתי מעורערת. 'סולטנה' לא מיצתה את הפוטנציאל הגדול שהיה טמון בה, והתפרקה תוך שנתיים, כנגד כל התחזיות והשבחים. 18 שנה חלפו מאז, ואיציק אברג'ל, המכונה זיציק, שהיה הסולן של הלהקה והדמות המזוהה ביותר עימה, כמעט ולא השתנה. גם היום אי אפשר לקחת ממנו את הסגנון הייחודי והכובע, שסימלו אותו אז. ברמה המקצועית והאישית הרבה קרה לאברג'ל, במהלך השנים הארוכות שחלפו אבל המוזיקה הייתה ועודנה מרכז חייו. תוך דקות ובאופן כמעט טבעי גולש הריאיון ל'סולטנה' וזורק אותנו כמעט 20 שנה אחורה, טרום עידן תכניות הריאלטי והכוכבים ברגע ולרגע, שמייצרת תעשיית הבידור בשנים האחרונות. יש לו המון כבוד לעבר והוא חב לו חסד נעורים, יחד עם זאת זה כבר מזמן לא מקומו הטבעי ולא ממש נוח לו לדבר על זה שוב. "בדיוק בסוף השבוע ראיתי ריאיון על אליעד ודיברו שם על זה שהוא לעולם לא יוכל להשתחרר מהדמות של בר מהתכנית 'שמש', למרות שעברו שנים והוא כבר מזמן במקום אחר. ככה אני מרגיש, שלא משנה מה אעשה ואיפה אהיה תמיד אשאר איציק מ'סולטנה' ואני הרבה מעבר לזה" הוא משתף. "סולטנה הייתה להיט, אין וויכוח שנסקנו בצורה מטאורית והגענו כמעט לכל בית בישראל, אבל היום אני במקום אחר, בראש אחר ועושה דברים אחרים" הוא אומר.

"המוזיקה באה ממקום של כאב"

"המוזיקה הייתה התרופה שלנו, אני מרגיש שממש נאחזתי בה בכל שנות ילדותי. מוזיקה שבאה ממקום של כאב היא אחרת וגם הקהל מרגיש את זה, אני אוהב לגעת במקומות האלה ויחד עם זאת לשדר גם אופטימיות ושבסוף יהיה משהו שנותן תקווה"

"אני אנרכיסט אבל לא פרובוקטור". זיציק. צילום: אפי שמח
"אני אנרכיסט אבל לא פרובוקטור". זיציק. צילום: אפי שמח

את דרכו במוזיקה התחיל אברג'יל כבר בגיל צעיר מאוד, כמו מוזיקאים רבים אחרים גם הוא מעיד על עצמו שכל חייו סבבו סביב המוזיקה מאז שהוא זוכר את עצמו. חלק מאחיו עוסקים בתחום גם הם והוא נחשף למוזיקה הרבה גם בזכותם. "בתור ילד הייתי צמוד לאחי הגדול מישל ולחברים שלו, שעשו מוזיקה מדהימה ואני תמיד התרוצצתי להם בין הרגליים". מהחיבור הזה שלו איתם גם נולד הכינוי שלו 'זיציק', שמשמש אותו כשם במה. "אני לא יודע להצביע על הנקודה שבה התחילו לקרוא לי זיציק" הוא אומר. "היו לי הרבה שמות חיבה אבל בסופו של דבר זה השם שנתפס ואני מאוד אוהב אותו ומחובר אליו". מוזיקה היוותה עבור האחים אברג'ל גם בריחה, בעקבות האסון הגדול שפקד את המשפחה כשזיציק היה בן  2.5. "אחי הגדול אבי נהרג בתאונת דרכים, בעת שירותו הצבאי. אני לא זוכר ממנו כלום אבל אני כן יודע שמאז האסון החיים שלנו התהפכו. אבי סיים שהות של חודש בלבנון והיה בדרכו חזרה הביתה לסוף השבוע, יחד עם חבר נוסף. בדרך הם עוד היו צריכים להחזיר ציוד ואז ארעה התאונה. אני בטוח שהיה שם מחדל גדול שהביא למותו של אחי, אבל אז הייתה תקופה אחרת, לא היו ועדות חקירה וזה נשאר הרחק מאחור ורק אנחנו נותרנו עם הכאב העצום הזה, שרק הולך וגדל עם השנים. עד היום כששואלים אותי כמה אחים אנחנו אני אומר 10, תמיד מחשיב גם את אבי כי הוא לנצח יישאר חלק מאיתנו". ההורים שקעו באבל והאחים הגדולים מצאו מפלט במוזיקה, בניסיון להרחיק אותו מהשכול נדד זיציק בין השכנים ובילה הרבה עם אחיו. "דאגו להרחיק אותי מהכאב. ההורים ספגו לבד והתמקדו בו, האסון הזה הוא משהו שעיצב אותנו כמשפחה ובמובן מסוים הפך אותנו למה שאנחנו היום. המוזיקה הייתה התרופה שלנו, אני מרגיש שממש נאחזתי בה בכל שנות ילדותי. מוזיקה שבאה ממקום של כאב היא אחרת וגם הקהל מרגיש את זה, אני אוהב לגעת במקומות האלה ויחד עם זאת לשדר גם אופטימיות ושבסוף יהיה משהו שנותן תקווה".

לא הרבה יודעים אבל ההצעה להצטרף ל'סולטנה' תפסה את אברג'ל בעיצומה של עשייה מוזיקאלית בדרום אפריקה, שם התגורר עם אחיו. הוא קיבל שיחת טלפון מפתיעה מחיים אוחנה הבסיסט של להקת 'שפתיים', שביקש ממנו להגיע ארצה ולבחון את החומרים. "הוא אמר שהכל כבר מוכן והוא צריך רק את ההסכמה שלי. הייתי במקום אחר בחיים שלי, נהניתי מאוד מהעשייה המוזיקאלית שלי ומהשהייה בדרום אפריקה, אבל הייתי צריך להגיע לארץ למספר אירועים משפחתיים והבטחתי לחיים שאבחן את הדברים כשאגיע" הוא מספר. אברג'ל עמד בהבטחתו, הגיע, בחן ולא התחבר. "זה לא היה הסגנון שלי, רחוק מאוד אפילו ממה שעשיתי וממה שאהבתי לעשות והחלטתי שזה לא בשבילי. חיים התעקש, הוא רצה רק אותי וביקש ממני לקחת את זה למקום שלי, הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אשתנה אבל שאעשה את זה מהמקום שבו אני מרגיש הכי בנוח ועשיתי".

עד כמה האמנת שזה יצליח?

"בסופו של דבר, אחרי שחיברתי את השירים אליי, הבאתי את המקום שלי והרגשתי הכי בנוח, האמנתי. אני חושב שזה היה סוד ההצלחה. בכל יום דידי הררי פתח את התכנית שלו עם השיר 'סולטנה' וזה הטיס אותנו. היינו צעירים ואני, באופן אישי, לא הייתי  מודע לגודל ההצלחה. עשיתי את העבודה שלי והייתי ממוקד מטרה, באתי לעשות מוזיקה ולא להפוך לסטאר".

"להגיע לטופ ולהתרסק זאת לא טרגדיה"

מכאן נסקה 'סולטנה' והפכה להצלחה מסחררת ואברג'ל וחברי הלהקה נכנסו למרתון של עשייה ועבודה. "לא היה לנו רגע דל, התחברנו מאוד והיה לנו כיף ביחד. הקלטנו, התארחנו בתכניות טלוויזיה ורדיו והופענו. בבוקר הייתי שוטף כלים ביד מרדכי ואחר הצהריים היו אוספים אותי והייתי ממשיך עם הלהקה. זאת הייתה תקופה מטורפת, היה ברו שאנחנו צריכים להכות בברזל כשהוא חם והתחלנו לגבש תקליט שני". אך למציאות היו תכניות משלה ומהר מאוד נראה היה שרוב חברי הלהקה רוצים לפרוש כנפיים ולצאת לדרך חדשה, חלקם עד היום מלווים את גדולי הזמר בישראל.

התרסקת?

"לא, ממש לא. אני נותן לעבר שלי המון מקום, אבל אני מ'סולטנה' השתחררתי כבר מזמן. המשכתי עם המוזיקה ואני בשיא העשייה שלי גם היום. עברתי תקופות לא קלות, שבהן הרגשתי שאני נפש טועה וחיפשתי את עצמי, המון עליות וירידות. אני יכול להגיד שנגעתי בתהילה, הייתי סוג של סלב למרות שאני לא אוהב את המונח הזה. להגיע לטופ ולהתרסק זאת לא טרגדיה, אני אוהב את הדרך שאני עובר, את המקומות הקטנים וההופעות האינטימיות האלה, שבהן אני מרגיש את הקהל והוא לא נותנים לי לרדת. לא באתי לגרוף 'בוכטה' וללכת, באתי לתת את עצמי בגובה העיניים ולגרום לאנשים להרגיש טוב, זאת הסיבה שאני עושה מוזיקה".

"לא באתי לגרוף 'בוכטה' וללכת, באתי לתת את עצמי בגובה העיניים ולגרום לאנשים להרגיש טוב, זאת הסיבה שאני עושה מוזיקה"

"נהנה מהדרך" זיציק. צילום: אפי שמח
"נהנה מהדרך" זיציק. צילום: אפי שמח

המוזיקה שעושה זיציק בשנים האחרונות היא מגוונת, מפתיעה בכל פעם מחדש ונדמה שבכל פרויקט הוא מאתגר את עצמו מחדש. הוא גם מעדיף שלא להגדיר את הז'אנר שלו ולא לצמצם את עצמו למשהו ספציפי. "אין לי ז'אנר, כי אני לא אוהב להכניס את עצמי בתוך מסגרת כלשהי. אני עובד עם הלב זורם עם מה שמרגיש לי נוח ונכון לאותו הזמן. זה יכול להיות כל דבר, למרות שבנשמה שלי אני רוקר, אני אנרכיסט אבל לא פרובוקטור. יכולתי לצאת בהצהרות כל שני וחמישי, לעשות שיימינג ולקבל כותרות, אבל זה לא אני. אני מתרכז במוזיקה, בלעשות טוב לאנשים, לחבר ולא לפלג. אני לא מחפש כותרות, רק רוצה שכולם ידעו מי זה איציק" הוא אומר.

אז מי זה איציק?

"שאלה טובה, מי זה איציק זה תהליך שאתה עובר עם עצמך, אין כאן משהו מוגדר וסגור. גם בגיל 40 אני רוצה עוד, עושה דרך ומחפש כל הזמן משמעות אחרת. אני לא חושב שזה נכון לתת הגדרה וזהו. היה את סולטנה אבל היו גם עוד הרבה דברים ומעברים, אני אוהב להראות כל הזמן עוד גוונים ורבדים. אני יכול להגיד שאני עוף מוזר במוזיקה וכאדם, שובר המון מוסכמות. יש הרבה מוזיקאים שנשענים על מוסכמות ומתלקקים, אבל זה לא אני".

גם הסינגל האחרון שהוצאת באנגלית "bless your day" הוא חלק משבירת מוסכמות?

"יש כאלה שרואים את זה ככה, ושואלים למה אני שר באנגלית אומרים לי: 'אנחנו בישראל, תשיר בעברית', לאנשים קצת קשה לאכול את זה. אבל מבחינתי לא הייתה כאן איזושהי קראית תיגר, הוצאתי סינגל באנגלית כי זה מה שהרגיש לי נכון. אני מאוד אוהב לשיר באנגלית, שיר אוניברסלי שאני מכוון למאזינים מכל העולם, מכל הדתות. אם אנחנו שומעים מוזיקה מכל רחבי העולם ומפרגנים, אז למה שלא יישמעו אותי בעולם. מבחינתי אני מכוון לשם, מוזיקה היא שפה בינלאומית, שנועדה לחבר בין כולם. אני עושה המון דברים ייחודיים ומיוחדים, שאם הייתי מעלה אותם ללא השם זיציק או איציק אברג'ל אנשים היו נפעמים ואומרים 'וואו', כשיודעים שזה אני זה מתקבל אחרת".

כלומר, אתה מרגיש ששופטים אותך ממקום מצומצם של זיציק משדרות או איציק מסולטנה?

"תמיד. שופטים אותי תמיד מהמקום הזה. בתחום הזה יש הרבה צרות עין ומלחמות אגו. אני מנסה להתמקד בעשייה ולעשות את המוזיקה על הצד הכי טוב שאני יכול, לרגש ולהפתיע בכל פעם. אני מרגיש שפרגנתי לכל העולם אבל מידת הפרגון שאני קיבלתי, במיוחד ממוזיקאים משדרות, היא ממש לא מהגבוהות. חוץ מחיים אוחנה, חיים אוליאל וצפריר יפרח ואולי עוד כמה ששכחתי וסליחה. אני כל הזמן טוען שזאת עיר של מוזיקה, יש פה פוטנציאל אדיר וצריך להרים את העיר מהבחינה הזאת, לשלב ידיים וליצור פה משהו ביחד ובשיתוף פעולה ולא להתעסק ברפש ובגועל".

לאחרונה דווקא לקחת חלק בפרויקט 'הקול מהכל' שהתחיל כמשהו מקומי אבל בפועל נוהל על ידי אנשים מבחוץ?

"היה לי חשוב להיכנס לפרויקט הזה, למרות שהוא בא מבחוץ. לתת את הטון שלנו ולהשמיע את הקול שלנו. בחרתי את השיר שלי, כי פתאום קלטתי שכל הטקסטים שם הם מה שנקרא של שמאלנים. אני בדרך כלל משתדל לא להיכנס לפוליטיקה ולהגדרות של שמאל ימין, אבל אם תשאלי אותי אני ימני, לא מתבייש להגיד את זה בפה מלא, משום מה זה הפך לסוג של קללה לאחרונה. רוב האנשים שלקחו חלק בפרויקט הם מהצד השני של המפה הפוליטית והטקסטים נראו בהתאם ואני לא התחברתי, מודה. אז הם באו לתת את האמירה שלהם ואני נתתי את האמירה שלי, לתת קול אחר והשיר 'אם לא יבוא שלום', העביר איזשהו מסר. רצו שאנגן את 'עזה אהובתי' ואני התנגדתי נחרצות, לפעמים יש תחושה שאנחנו מדינה מזוכיסטית. זה פרויקט מבורך, שבא להשמיע את שני הצדדים, עמלו על זה קשה והייתה פה יוזמה מוזיקאלית מבורכת וזה מה שחשוב".

כמי שמדריך היום את צעירי שדרות, אתה רואה שם את דור העתיד?

"יש לעיר הזאת המון קבלות מוזיקאליות, לא סתם יצא לה שם של עיר המוזיקה. הצעירים של היום הם מוכשרים בצורה יוצאת דופן, אבל הם גם דור אחר- דור האינסטנט. הם רוצים הכל כאן ועכשיו ומהר, וגם תכניות הריאליטי משפיעות עליהם מאוד כי הן מעבירות מסר בעייתי. הם לא יודעים שמאחורי הקלעים זה לא זוהר כמו שזה נראה וכולנו יודעים שבסופו של דבר רק מעטים מאוד מצליחים באמת לפרוץ ולהחזיק מעמד".

ולמרות הביקורת שלך על התכניות הללו גם אתה לקחת חלק

"נכון. איכשהו הגעתי ל'דה וייס' בעונה הראשונה של התכנית. לא הייתי שלם עם זה, נכנעתי ללחצים שהופעלו עליי וחשבתי שאולי זה יכול להיות איזה קרש קפיצה שיחזיר אותי לתודעה, בסוף מצאתי את עצמי עובר שלב ועוד שלב. רגע לפני הבליינד אודישן אבא שלי חלה ונפטר והכל קרס. בדיעבד אני מבין שהוא הציל אותי, כי זה לא אני".

הפלטפורמה הזאת היא לא בשבילך או  שזה מה שאתה אומר גם לצעירים במרכז למוזיקה?

"לא. היא לא בשבילי, אבל לצעירים של היום אני אומר שילכו עם הלב שלהם ומי שחושב שזה המקום שלו אני תומך ומדריך אותו. הכלים ששדרות מציעה היום לצעירים הם מצומצמים ולכן הם מהר מאוד מחפשים בגדול ונפתחים לעוד אפשרויות. הדור הצעיר היום משתעמם נורא מהר, הם מחפשים אקשן ועניין ורוצים לתקתק ולרוץ קדימה. לצערי המרכז למוזיקה לא תמיד יכול לספק להם את זה ולכן הם בורחים מהר. אני שייך לדור הישן, איש של עשייה ושל דרך ואני עושה אותה כל הזמן".

מה סופה של הדרך מבחינתך?

"תראי, הסוף של כולנו ידוע מראש. בתחום המוזיקה אני בסך הכל רוצה שישמעו את המוזיקה שלי ולהגיע לכמה שיותר אוזניים. רוצה שיאהבו אותי נטו, שיתחברו אליי ואל הקול שני משמיע. אני רוצה להעביר מסר של אהבת חינם. אני לא רודף בצע, כבר לא במקום הזה של לחכות לפריצה הגדולה. וכן בגיל 40 כבר הייתי רוצה להיות במקום שבו אוכל להתפרנס בכבוד רק ממוזיקה ולא אצטרך לעבוד בעבודות מזדמנות. לצערי גם היום המוזיקה לא מאפשרת ללכת למכולת. למזלי אני נשוי לאלה, אישה מדהימה שתומכת בי לאורך כל הדרך והיא המעריצה מספר 1 שלי. הרבה פעמים היא זאת שמחזיקה ומחזקת אותי, מפיחה תקווה שוב ובלעדיה כל זה לא היה ממשיך לקרות. מגיע לה שאפו ענק על זה שהצליחה לסבול אותי 10 שנים. היום קל להיות מוזיקאי כי יש אינספור אפשרויות והכל נגיש, אבל מאוד קשה לחיות כמוזיקאי, מבחינתי זאת יכולה להיות הכותרת של הכתבה".

מה על הפרק עכשיו?

"אני עובד עכשיו על משהו מדהים, שיהיה חלק בלתי נפרד משדרות וישלב את השפה המרוקאית עם העברית, זה הולך להיות להיט. אם אני מסתכל לעתיד הרחוק אז אני חולם לעשות בשדרות פסטיבלים ענקיים ובינלאומיים, כאלה שימשכו מספר ימים וימשכו לעיר אפילו אנשים מחו"ל. זה לא בשמיים, צריך רק תעוזה ואמונה. יש לי את שתיהן ואני יודע שאני אעשה את זה".

 

 

תגובה אחת

  1. אין עליך זיציק תותח לך עם הלב שלך ותיהיה שלם עם עצמך בכל מה שתבחר לעשות אתה בהחלט מוכשר עלה והצלח ובקשר לאישתך המקסימה אני מסכימה בהחלט איתך שהיא מלאכית ומדהימה אוהבים אתכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.