לפני היציאה למסע לפולין הזהירו אותו ואת חבריו כי מדובר במסע לא קל שעלול לגרום להם להישבר ולהשתנות. דביר סאסי תלמיד כיתה יב' משדרות ויו"ר מועצת הנוער העירונית מספר ביומן מסע עבור 'דין וחשבון' על החוויה המטלטלת ממנה חזק מחוזק:"אתה תמיד שומע מכולם במסע לפולין אני אשתנה , זה יגע בי, זה יצבוט וזה ישבור. אז לא זה לא ככה, לפחות לא אצלי להפך לא השתנתי , התעצמתי, לא שבר אותי אלא רק רומם וזה גם לא נגע בי זה נחרט עמוק בפנים".
לאחר הכנה של שנה וקצת במהלכה נסענו לבקר במוזיאונים, שמענו הרצאות, נפגשנו עם היועצת למפגשים קבוצתיים כדי להגיע הכי מוכנים מנטאלית למסע המדובר לפולין, מסע עם משמעות גדולה עבור כל תלמיד תיכון. מסע זה הוא לא ברור מאיליו בכלל, לא כולם זוכים לצאת אליו . אתה צריך להראות מספיק נכונות כדי שתתאים ליציאה, הקושי המנטלי והפחד מהלא נודע גם גורם לאנשים לא לרצות לצאת מבחירה. אז גיבשנו קבוצה ועבדנו קשה בשביל להגיע לאותו רגע .לפני חג פסח, יצאנו לכנס האחרון שלנו במסגרת ההכנה שבו פגשנו את שאר חברי המשלחת , את המדריכים ואנשי האבטחה, בשלב הזה כבר התחלתי להרגיש את מפלס ההתרגשות בעליה.
תחנה ראשונה בקור של קרקוב
אתה מתעורר בבוקר אחרי לילה שלם ללא שינה , עובר על הרשימות שלא שכחת כלום ויוצא עם ההורים לכיוון בית הספר שם כל התלמידים התכנסו במעגל ייחד עם המורים וההורים. עשינו מפקד אחרון ולפני העלייה לאוטובוס רגע פרידה מרגש מההורים-חיבוקים ובכיות. זהו האוטובוס כבר עושה את דרכו לשדה התעופה, אחרי יום שלם שאותו העברנו בתורים גדולים וטיסה אחת עמוסה מחשבות, הנה המסע ממש עומד להתחיל. יש לציין שביום הטיסה דודתי היקרה התחתנה ונבצר ממני להגיע לחתונתה כי פשוט החלטתי שאני כל כולי במסע.
אתה מתעורר בבוקר הראשון שלך למסע , אחרי ששמעת כל הזמן אנשים מספרים ומדברים שקשה וכואב ואין זמן ולוז צפוף וכו, מתעורר לקור של קראקוב, קשה להסביר קור כזה למישהו שגר בישראל -10 מעלות ושלג זה תופס אותך לא הכי מוכן.
המסע שלנו, לא היה מסע רגיל לפולין כמו כולם, מסע שכל כולו סביב השכול וההשמדה. נכון זהו החלק משמעותי ביותר אבל לא היחידי. מסענו התחיל קודם בחקר יהדות פולין הענפה, 3 מיליון יהודים! חסידיות שונות ומגוונות.
זה לא נתפס , פולין של ה200 שנה האחרונות הייתה כמו בירת העם היהודי ממש, היהודים שם התברגו בתפקדי מפתח , מנהלי בנקים ,פוליטיקאים , מנהיגים, כאילו היתה זו מדינתנו שלנו. אז מסענו התחיל שם הרבה לפני ההשמדה, ראינו מה זו יהדות בתפארתה, אילו בתי כנסיות מפוארות ובתי קברות עם מקובלים וצדיקים שגדלנו לאור סיפוריהם והלכותיהם.
לאחר שראינו מאיפה הכל התחיל יכולנו להגיע יותר מחוברים להמשך המסע להרגיש איפה זה נמצא אצלך במישור האישי. יצא לנו באותו יום להגיע לבית קברות של חיילים בריטים שבתוכו יש 13 קברים של חיילים יהודים שלחמו בנאצים. שם בשיא השלג אתה מנקה קברים ומחפש את מגן הדוד המוכר שלנו כדי לאתר את אותם אחים ששמרו על העם אז, מנסה להדליק נר ומניח פרח, ואז המדריכה לקחה אותנו למעגל לקרוא עליהם קדיש, ואני כולי צמרמורת (גם בעת כתיבת היומן רק מלהיזכר בזה). פצחנו בשיר 'ארץ צבי' של יהורם גאון וזה מחלחל לך ואתה שר וכולך חנוק , איזה זכות שגדלתי פה בארץ שיש לי צבא ששומר עליי, צבא פרטי של מדינתי החופשית. ואנחנו נזכרים שעוד שנה שנתיים אנחנו בעצמנו עולים על מדים ויוצאים להגן על אמא ואבא וכולם כאן. ואז אתה מחזיר את הכתף של חברך ובחיבוק ענק אנחנו בוכים, עוצרים, מתאפסים על עצמנו ובראש מורם שרים 'התקווה'.מעל הקברים של אותם חיילים קראנו בקול 'להיות עם חופשי בארצנו'.
מפעל השמדה
הביקור הבא במקום הכי כואב ומוכר לנו מכל התופת הנוראה הזו, מפעל ההשמדה הגדול – אאושוויץ בירקנאו.
כל הנסיעה אתה פוחד מה יקרה אם אני לא אבכה ? מה יקרה אם אצחק ? אם זה לא יגע בי מספיק?
מלא חששות אתה נכנס לתוך גוב ההשמדה הידוע לשמצה, הולך על פסי הרכבת הארורים עם דגל ישראל וכל מה שאתה רק רוצה זה לרוץ! לרוץ שהרוח מקפיאה אותך ומחזירה אותך לשם,לרוץ בחופשיות עם סממני יהדות שאתה כל כך גאה בהם, לרוץ בלי שאף אחד ירה בך או יחנוק אותך או ישרוף אותך. לרוץ בשביל כל אחיי ואחיותיי שאיבדו את זהותם והפכו למספר בתוך מפעל של הרג. רציתי רק לצעוק ולהזכיר את שמותיהם, כי הראש בעצמו כבר יודע שכל הזמן שאנחנו מזכירים אותם הם כאן!
מול הר מלא שערות שמענו את סיפור הנערה הבלונדינית, סיפור קשה וכואב שנגע בי ובחבריי למשלחת כי אתה ישר מחבר את זה לאחותך שיושבת בבית, מה היה קורה אם מישהו היה עושה לה דבר כזה , איך היית מגיב? במקום כל כך אכזרי שאתה בעצמך רק מספר, בלי שום זכויות ויכולות.
הביקור הכואב ביער הילדים
היום הבא היה הקשה מכולם וגם לדעת כולם.יצאנו בבוקר לאוטובוס מלאים בציניות וצחוקים שרק קבוצה כמונו יכולה לייצר ירדנו לתוך יער מושלג וסגרירי-'יער הילדים' רק השם עושה צמרמורת לכל מי ששומע אותו.הגענו ליער מכוסה שכבה גבוהה של שלג פתאום עצרנו לבקשת המדריך שרצה לספר סיפור עדות על המקום.
אתה שומע ולא מאמין, מה לעזאזל?! את אומר לעצמך מי זה שנולד כדי להרוג בכזו אכזריות, איך בן אדם מכניס תינוק חיי בן חודש לתוך בור ומכסה את זה איך איך איך?????????
הדמעות עולות לך רק מהמחשבה, אחי הקטן מה הוא אשם? כי הוא יהודי ? מה הוא עשה רע בעולם? כל כולו רק טוב, למה זה מגיע לו?
ואז המדריך מבקש שניצור מעגל עם חיבוק גדול ומשמיע לנו את השיר 'אם יש גן עדן', פתאום אתה רואה שהדמעות הקטנות הופכות כבר לקולו של בכי ואת החברים שלך פתאות יוצאים מהמעגל כל אחד לפינה אחרת, אז באינסטיקט הראשוני שלי ישר הלכתי אליהם וחיברתי אותם בחיבוק רחב ידעתי שזה בידיוק מה שאתה צריך ברגע כזה שובר, ואז שאתה מרגיש כמו סבא שמעודד את כולם פתאום כאילו חוץ יורה לך בלב שאתה שומע את השורה בשיר ' אמא אני רוצה בנפש פנימה לחזור אליי ואל ביתי כמו בילדותי' ואז מאותו אחד שמחבק את כולם הזדקקת בעצמך לחיבוק הכי גדול מרוב שברון , זה כבר לא דמעות , זה בכי בקול, שמחתי שזכיתי בחברים כמו שלי שמילאו את החסר ועם חיבוק בלי מילים פשוט חיזקו . זהו הרגע הקשה ביותר במסע , המשכנו כולנו מחובקים לתוככי היער וקיבלנו מהמורה מכתבים ומעטפות לשלוח להורים, כל אחד תפס עץ וכתב, מה שעל ליבו. זה עזר וזה רומם את הרוח שנפלה באותם רגעים קשים.
ביער כשאתה לבד אתה רק רוצה לצועק על העצים שם איך לא עשיתם כלום?! ראיתם הכל איך נשארתם כמו שאתם? והשתיקה רועמת….
באוטובוס אחרי אירוע מכונן זה, כשאתה עם עצמך אתה יושב ומהרהר, בעזרת השם אני אקים משפחה עם הרבה ילדים קטנים, כי אני אישית ניצחתי את הנאצים, וכל ילד זה עוד ניצחון, הם הרגו ילדים על לא עוול בכפם, (מי מסוגל להרוג ילדים?) אז אני כל ילד שיהיה לי יבוא בזכות אותו ילד שמת שם.
העדויות שנותרו במחנה מיידאנק
ביום שישי בוקר הגענו למחנה מיידאנק , אחד מהמחנות הבודדים שנשאר על תילו שלם כמו שהיה, אז אתה שוב משנה פאזה מהאווירה הנחמדה באוטובוס לאווירה של רצינות ונכנס.
בתאי הגזים אתה עוד מרגיש את המחנק מתחבר לעצמך ושומע צרחות של אמהות וילדים אתה רואה על הקיר את הסמנים הכחולים שהגז גורם, אז שרנו את 'כשהלב בוכה' ואתה עוצר ושומע את המילים ומתחבר , וזה כאילו נכתב על המקום הזה, "כשהלב בוכה רק אלוקים שומע" רק הוא שמע את הצעקות שלהם, ונכון הם חשבו שהוא לא שומע כי השואה לא נעצרה אבל במחשבה על העתיד, אני בעצמי מרגיש השליח שמבשר לכל אותם הגיבורים שנרצחו כאן, שהקב"ה כן שמע אותם! יש לנו מדינה וקוראים לה ישראל! היא רק שלנו, יש לנו צבא שלם של יהודים ששומר עלינו, ומשטרה שלנו .היד שלך נוגעת בקיר המוכחל והיא רועדת בעצמה בטח היא גם מרגישה….
בסיום היום לפני שעלינו לאוטובוס הגענו לאנדרת המוכרת ' הר האפר' שזהו בעצם הר פשוטו כמשמעו של אפר מהמשרפות, זה מזעזע אותך זה לא נתפס, אתה רוצה לצעוק על החול שיקומו לחיים, אבל זה רק אפר. הוצאתי מהתיק שקית חול מארץ ישראל ופיזרתי לשם, כי מגיע להם יותר משזה מגיע לי.
אז המסע לפוליון, איך באמת אתחיל לכתוב? היה מרגש? זה לא מילה בכלל. אבל עם זאת זה לא רק אין מה לחשוש מזה, באוטובוס יש צחוקים ושמח, בערב בבתי מלון האווירה טובה וכיפית עם החברים שכל יום שעובר אתה רק מתחבר אליהם יותר,זו חווויה שחובה לעבור!
אתה מתמודד בעצמך עם המעברים הקשים של צחוק ורצינות , התמודדות עם מצבי קיצון ייחד עם החברים שלך , אתה לומד עליהם יותר וזה מגבש וייחודי ! ובכל הכאב שבדבר אני אישית לקחתי על עצמי כל המסע לא להפסיק לחייך! עם כל הקושי, לחייך מגאווה לחייך מאוזן לאוזן כי זה מה שהגיבורים שלנו הכי רוצים בשבילנו,
'לזכור את העבר לחיות את ההווה ולהאמין בעתיד' אמר אבא קובנר , אסור לצלול בעבר ולחיות בו, צריך לזכור אותו, ולהפנים ש'עם ללא עבר ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל' (יגאל אלון) עוד ציטוט שמלווה אותך לאורך כל המסע.
סיום המסע המרגש בכותל
את מסענו סיימנו בגאווה אדירה בכותל, בתפילה עוצמתית וחזקה, ומייד לאחריה קיימנו מפקד כבוד עם הראש הכי מורם וחזה בחוץ והשפתיים זזות לבד , לקול המנגינה של ההמנון הלאומי של מדינתנו הקטנה. בהגיענו לחניית בית הספר ירדנו בשירים ובקולות גדולים לתוך זרועותיהם של ההורים האהובים שלנו, שחיכו לנו עם בופה מכובד והרבה חיבוקים וגעגוע טוב. מרוב שיש לנו מה לספר קיימנו גם שם שיח משותף חיברנו את ההורים לחוויה המטלטלת שעברנו ,וכך עם הפנים קדימה סיימנו את המסע הכל כך משמעותי הזה לפולין ארץ הזוועות.
עם ישראל חי, קיים ומבסוט!
נתת לי את חיי נתת לי הכל ׳…
לדעת להעריך את החיים ומשמעותם להודות על החיים, דברים שאתה לא עושה לפני המסע לפולין. אתה תמיד שומע מכולם במסע לפולין אני אשתנה , זה יגע בי, זה יצבוט וזה ישבור. אז לא זה לא ככה, לפחות לא אצלי להפך לא השתנתי , התעצמתי, לא שבר אותי אלא רק רומם וזה גם לא נגע בי זה נחרט עמוק בפנים. אין סוף למילים שיתארו מסע כזה , לצאת לאדמה כל כך טראגית מקום כל כך אכזר , קר ומנוכר, לחזור לאיפה שניסו לרצוח אותך,
בשביל דבר כזה צריך כוחות לקום ולצעוק מול השער של אושויץ ברקנאו ׳ עם ישראל חיי! ׳ זה הרבה מעבר למצמרר זו הרגשה עילאית של כבוד וגאווה על הניצחון במלחמת החיים!
לקחת את דגל ישראל , להתעטף בו בתוך תאי הגזים ולשמוע את הקולות שצועקים שמע ישראל, אתה מרגיש התגשמות של אותם תפילות של אלו שלא זכו במה שאני זכיתי. לעמוד מול בור מכוסה שלג ולשמוע מתוכו צעקות של ילדים בגילאים של אחיך ואחותך הקטנים, וללחוש להם חזרה ׳תצאו החוצה . ניצחנו את הנאצים׳ ולזרוק את עפר ארץ ישראל הקדושה אל הר מלא אפר אחינו שלא זכו לגעת בה
בשבוע אחד זכיתי לחוות ולראות את פאר היהדות באותה תקופה , לראות בנפילתה הקשה והמוכרת ולחזור לארצי גאה על כך שגם במלחמה הזו עם ישראל ניצח!! כאן אסיים כי במילים לא ניתן לתאר חוויה כל כך עצומה שהנפש והגוף עוברים ייחד"
(מתוך פוסט ויראלי של דביר סאסי ברשתות החברתיות)