יום שלישי , ספטמבר 26 2017
Home / כתבות ראשיות / "מהר מאוד הבנתי – לספר סיפור זה מה שאני יודעת מגיל מאוד מאוד קטן"
צילום : אורי גבאי

"מהר מאוד הבנתי – לספר סיפור זה מה שאני יודעת מגיל מאוד מאוד קטן"

כבר בילדותה בשדרות התיישבה גלית דהן קרליבך בספריה העירונית והתאהבה בקריאת ספרים. למרות שעזבה את עיר הולדתה בגיל חמש היא מעולם לא התנתקה מביתה הראשון ובילתה בה את כל החופשות והחגים. אחרי שנדדה בין כמה עולמות התחתנה והקימה משפחה היא הפכה לסופרת מוערכת. היא רק מחכה לקבל הזמנה להרצאה מהספרייה בשדרות.

כשאני מגיע  עם גלית דהן קרליבך(36) לחניון של בית ספר הרוא"ה בשדרות, הנוף של המקום נראה עבורה כה טבעי למרות שעזבה את העיר עם משפחתה בגיל חמש. היא לא מחמיצה אף פיסה נוסטלגית וזוכרת היטב את עצי האיקליפטוס שמאפיינים כל כך את הכביש הזה שבשנות השמונים הפריד בין שכונת סיני הוותיקה לשכונת נווה אשכול החדשה, המעבר בין השכונות אגב היה מתקן שעשועים לכל דבר. "אתה זוכר את הוואדי?" מאתגרת דהן-קרליבך את זכרוני, "איך אפשר לשכוח, עוד לפני שבנו כאן את פארק השעשועים החדש שיפתח בקרוב, המקום הזה היה פארק אתגרי בילדות שלנו". למי שכבר הספיק לשכוח נזכיר שבאזור זה, היה ניצב  וואדי אחד גדול שהיו זורמים בו מי הגשמים, בין קצה אחד של הוואדי  מנווה אשכול לקצה השני של בי"ס הרוא"ה  היה ניצב צינור גדול מימדים  שהיה משמש מעבר חצייה של הוואדי. "זה היה משחק אתגרי בעיקר למי שיודע ללכת יציב כי מי שהיה נופל , הנחיתה הייתה ישר לתוך ביצה" מוסיפה דהן קרליבך הקופצנית שמתמסרת בהתרגשות לצילום על רקע חוויות ילדותה.  לרגעים היה נדמה כאילו מעולם היא לא עזבה את שדרות, היא זוכרת באיזה בית מתגוררת כל משפחה, הנה למשל מרחוק היא מזהה את חבר מועצת העיר אביאל בן זיקרי שעמד בחצר בית הוריו, "אני זוכרת מצוין את אח שלו חמי שהיה שובב" היא משתפת את אביאל, "כל הילדות שלי עברה ברחוב הזה ותמיד כששואלים אותי מאיפה את במקור תמיד אני עונה שדרות ואחר כך אשדוד בירושלים כי באמת גם שעזבנו, את כל החופש הגדול היינו מבלים אצל הדודים , כל חג וכמעט כל שבת היינו באים לכאן כך שהמשכתי לחוות את שדרות גם בגיל ההתבגרות. כשאני נוסעת בכביש הראשי ונכנסת בסמטאות של רחוב סיני למשל ורואה את המכולת של פרוספר בשבילי שדרות היא אותה שדרות. נכון שבאופן עובדתי העיר גדלה אבל בגלל שאני גרה בעיר גדולה כמו ירושלים שדרות נראית לי קטנה יותר. שוב מבחינתי ההרגשה אותה הרגשה כמו שהייתי קטנה, אפילו הריח שיש באוויר, מה שכן כשאני עוברת ורואה את תחנות המיגון המכוערות זה עושה לי חור בלב".

לדהן קרליבך יש אוסף סיפורים מילדותה בשדרות, (מי יודע אולי היא עוד תכתוב על זה ספר), אחד מהם יכול לגרום לכל אחד שגדל בעיירה של פעם לחייך. "יש לי דודה מהאגדות. אין ממתק או חטיף שקיימים בשוק שלא נמצאים בארונות שלה. ערב שבת שדרותי אחד, כאשר מאסתי בגלרית עוגות הסולת יעצה לי אמא שלי, "לכי לדודה, בטח יהיה שם משהו טוב בשבילך."

הקשבתי לעצתה והלכתי, מנתרת משלולית לשלולית. הדודה פתחה את הדלת, הבחינה בפניי המזדרובות ומיד הובילה אותי לארון הממתקים.

"קחי מ-ה ש-א-ת רוצה!" קראה והחלה לדקלם את כל המלאי, "במבה רגילה ובמבה פרפר, במבה שוש, במבה לולו, ביסלי גריל, ברביקיו, פיצה, בצל. סוכריות גומי בצורות של ארנב, נחש וכלב. בונבוניירות מלאות ליקר. דרז'ה שקדים מפצח שיניים, ופלים, ערגליות."

אמרתי, "אני רוצה משהו אחר, אני לא חושבת שיש לך את מה שאני רוצה."

"שלי לא יהיה?" נזפה בי, "תגידי, נו, תגידי!"

אמרתי, "בננית."

"בזעעת!" היא סיננה ופתחה ארון סמוי והוציאה משם טונה של בנניות, "שלא תעזי לחשוב שיש ממתק שקיים במכולת של פרץ ולא נמצא פה!"

כשחזרתי הביתה, אימא שלי אמרה, "נו, את רואה?"

ואני אמרתי לה, "את יודעת אני חושבת שאם הדודה הייתה משה רבינו והיא הייתה מכה על הסלע בטוח היה יוצא פטל. אפילו פטל לימון ואלוהים לא היה מתעצבן עליה."

סופה של אליס

את דהן קרליבך אני זוכה לפגוש לאחר לא מעט ניסיונות תיאום ביומן, אחרי שסוף סוף נמצא התאריך, הגיע דולנד טרמפ ושינה אותו שוב, מאחר והיא מתגוררת בשכונת קטמון בירושלים היא הייתה צריכה להספיק להגיע לילדיה לפני שהמשטרה סוגרת את הכבישים. בסופו של דבר אחרי שעבירה סדנה בדרום היא הצליחה לעשות עצירה בשדרות. "הייתי בישוב עומר במפגש עם תלמידים והיה מאוד מרתק" היא אומרת ומשחררת את שעל ליבה לגבי שדרות עיר ילדותה, "אני עושה המון המון מפגשים כאלה בכל הארץ, מלא מזמינים אבל דווקא משדרות אני לא מקבלת טלפון שזה קצת מעצבן".

מי שעדיין לא מכיר, גלית דהן קרליבך נחשבת כיום לסופרת מוערכת מאוד, בתקופה קצרה יחסית של חמש שנים היא הצליחה לעשות גדולה בתחום שבעידן  הטאבלטים והסמרטפונים פחות ופחות מושך את הילדים ובני נוער. הקשר שלה לשדרות הוא מאה אחוזים כפי שהיא מגדירה את זה מצוין בשפה המקומית והכוונה לעובדה שהיא שדרותית משני הצדדים, מצד אחד אמא שלה, בת למשפחת אלמקייס הענפה, מצד שני אביה בן למשפחת דהן לתפארת רחוב סיני הוותיק.

את הקריירה הספרותית היא אומנם החלה באופן רשמי בשנת 2010 עם הוצאת ספר הביכורים שלה "אחותי כלה והגן נעול" אבל המסע שלה אל עולם הספרות החל עוד הרבה קודם, בגן הילדים בשדרות. "אני הייתי אימת הגננות" היא נזכרת השבוע. "בזמן שכל הילדים היו משחקים בארגז חול או בפלסטלינה , אני פשוט לא הסתדרתי עם זה. בכלל, שום שלב בחיי לא נמשך כמו שצריך.  לא זחלתי כמו שצריך, לא בכיתי כמו שצריך וכשבכיתי, בכיתי בלי להפסיק. כשהגעתי לגן ילדים לא הסכמתי לכל המשחקים ואני זוכרת את הרגע הזה שבו היה את המדף של הספרים ופשוט הצלחתי למשוך יד קטנה לשם ולמשוך ספר. לימדתי את עצמי לקרוא ספרים בגיל 5 וחצי. זה הרגע שבאמת המפגש עם המילה הכתובה הביא אותי לעסוק בקריאה, בכתיבה עיתונאית ולאחר מכן כתיבת ספרים".

אגב, בעניין הבכי ללא הפסקה יש סיפור נחמד- הוריה החליטו להתייעץ בעניין עם הצדיק הבבא סאלי שהזהיר שיש צלב בתוך קירות החדר שלה, וצלב כזה באמת נמצא בתוך תיבת התריסים. היא לא דיברה עד גיל שלוש וחצי, ואז סבתה גילתה שהיא דווקא יודעת לדבר, היא פשוט עושה את זה רק עם עצמה, כשהיא לבד בחדר.

מאז ספר הביכורים שלה היא הספיק להוציא לאור עוד חמישה ספרים, ב-2013 היא הוציאה במדיה דיגיטלית את הנובלה 'רפאים', ממש באותה שנה היא הוציאה את הרומן 'קצה', בהמשך היא הוציאה גם ספר פנטזיה לבני נוער 'ערפילאה', ב-2015 היא הוציאה את ספר ההמשך של 'ערפילאה', 'שובו של פי עשר' לפני מספר שבועות היא השיקה את הספר 'סופה של אליס' שזוכה לשבחים רבים מהמבקרים. "אפילו יותר מבספריה הקודמים, העושר הלשוני של דהן־קרליבך עולה כאן על גדותיו ומציף אותנו באשד של התנהגויות אנושיות אקסצנטריות, שאיכשהו מרגישות טבעיות ומקובלות. אחרי הכל, אנחנו באבריים, לא באיזו עיר גדולה אנונימית. כאן כל תושב רשאי ליצור לו אישיות רבגונית משל עצמו ולא להיות עוד חלק קטן באיזה עדר אורבני חסר פנים" כותב בין היתר, רן בן נון מבקר הספרות של 'ידיעות אחרונות'.

'סופה של אליס', למרות שמה, חייה של סוּפה מתנהלים על מי מנוחות. היא הדוורית וכותבת המכתבים הלא רשמית של המושב הקטן והמוזנח שבו היא מתגוררת, נוצרת מאווייהם הנסתרים של תושביו התימהוניים ונוטרת שאיפותיהם. גם לה יש שאיפות משל עצמה. היא לא רוצה להיות מיילדת כמו אליס, אמא שלה, אלא סופרת. בינתיים היא מסתפקת בטיפוסים שמזמן לה המקום: השריף המאוהב, הספרנית הניידת, גנב הברזלים ומבעיר החרשפים, וכמובן אליס, המדריכה את צעדיה ואת מנוחתה בעודה מנסה ככל יכולתה לחמוק מצו הגורל. כל זה משתנה ביום שבו נכנס בסערה לחייה ואל המושב המנומנם גבר זר, אפל ומצולק ומתחיל לשבש את כל הדרכים ולחשוף את כל הסודות. סוּפה של אליס הוא רומן שרוח עזה נושבת בין דפיו, מסיעה אותו בין המערב הפרוע למזרח התיכון. בעברית משולחת רסן, שאין דומה לה בנוף הספרותי העכשווי, מותחת גלית דהן קרליבך חבלי תשוקה וחוצה גבולות, בעודה סוחפת אחריה את הקורא ללא מעצורים.

 

החוויה הראשונה בספריה בשדרות

מלבד האהבה לספרים כבר בגן הילדים, והשעות הרבות שבילתה בספריה העירונית יש גם אישה אחת שהשפיעה עליה לא מעט והיא סבתא שלה שמחה דהן.  "סבתא שלי היקרה היא מספרת סיפורים מדהימה" היא מעידה. "אני זוכרת שלפני שאני ובעלי עמדנו להתחתן, לפני כן אמרתי לו שהוא חייב לבוא איתי לסבתא שלי בשדרות. אמרתי לו שיישן טוב לפני כי כשסבתא מתחילה לספר סיפורים זה יכול להיות עד הבוקר. אני זוכרת שהגענו ביום חמישי בעשר בלילה, אחרי שהתכרבלנו בשמיכות היא התחילה איזה סיפור מרתק, בדרך כלל היא הייתה ישנה אחרונה אבל חנוך הפתיע ונשאר ער. בבוקר הוא אמר לי "עכשיו אני מבין על מה את מדברת, יש לה סיפורים מדהימים". עד היום שאני מגיעה אליה אני אוהבת לשמור את הסיפורים שלה על מרוקו. חלק מהסיפורים שלה נתנו לי המון השראה".

מתי החלטת שאת רוצה להיות סופרת?

"זה קרה בגיל 21 החלטתי שאני הולכת ללמוד ברימון הבמאי אמר לי יש לך כושר משחק בכלל לא רע את עושה מה שבא לך עם הדמויות שאני נותן לך וזה לא ככה. כתוב לך הוראות בימוי מסוימות תעשי מה שכתוב וזה פשוט השתלט עליי אמרתי לו "ככה הדמויות לא צריכות להיות" אז הוא אמר כנראה שאת צריכה ליצור את הדמויות בעצמך. ואז הלכתי "לנעלי הבית הנוחות שלי" חזרתי לעסוק במה שאני אוהבת הכתיבה מהר מאוד הבנתי שלספר סיפור זה מה שאני יודעת מגיל מאוד מאוד קטן, זה הדבר האמיתי שאני צריכה לעסוק בו".

ציינת שמגיל קטן את אהבת לספר סיפור, איפה חווית לראשונה את עולם הספרות?

"החוויה הראשונה שלי עם ספרים הייתה בספרייה העירונית בשדרות. כשהייתי קטנה הבנות דודות שלי היו לוקחות אותי תמיד לספרייה ואחרי שהייתי מסיימת את הספר הייתי גם לוקחת את הספרים שלהן לקרוא. אני עד היום זוכרת את הספות החומות של הספרייה, בכלל את כל חוויות הילדות אני לוקחת משדרות,  הספרנים בשדרות אף פעם לא אמרו לי שיש ספרים שהם לא מתאימים לגילי לקחתי בחופשיות מה שאני רציתי. הספרייה הייתה כיפית ממש ספרייה מהסרטים,  אין ספק שזה יהיה ממש נחמד אם יזמינו אותי".

למה עזבתם את שדרות?

"המשפחה התחזקה מבחינה דתית, עברנו לאשדוד ואחר כך לירושלים. הייתי ממש עצובה ולא ממש ידעתי איך להתמודד עם זה. בעיניים של ילדה לעזוב מקום שאת רגילה אליו, שגדלת בו ולהגיע למקום חדש זו יכולה להיות ממש טראומה כמו שפחות או יותר אני מרגישה".

לפחות  מבחינה חיצונית נדמה כי הדת כיום זה לא הצד החזק שלך?

"אני חושבת שאמונה זה דבר פרטי תמיד שמישהו מתפלל ברחוב יש לי מן תחושה של צביטה לא נעימה בלב כמו להסתכל על מישהו שמתלבש. כי תפילה זה משהו שהוא מאוד פרטי אתה מדבר עם אלוקים לכן אני אף פעם לא אדבר על האמונה הפרטית שלי כי זה לא עניינו של אף אחד. האמת שאני אף פעם לא הרגשתי שאני עברתי איזה שהוא תהליך שונה. אני חוויתי כפייה דתית כי גדלתי בחברה שאם אתה לא דתי כמוהם בדיוק לא יקבלו אותך, אני מרגישה שזה בדיוק מה שקורה עם הגרעיניים התורניים כמו בשדרות. אם הם נטמעים בתוך החברה ומקבלים אותך אז סבבה אבל אם הם חיים בגטו משלהם זה נורא, במיוחד בעיר כמו שדרות. אני חושבת שמה שהיה תמיד הכי יפה בשדרות זה התרבות הספרדית שמביאה גישה חכמה וסובלנית  בכל הנוגע לדת ואמונה. במקרה של שדרות קבוצות שקמות בתוך העיר אם זה הגרעין התורני ואם זה קיבוץ עירוני זה לא נכון, זה מנוגד ל- DNA של העיר, אני חושבת ששדרות לא זקוקה לזה, היא צריכה לייצר גאוות יחידה משלה ולא לייצר עיר שמחולקת לכל מיני קבוצות או אזורי מגורים, לצערי אני מכירה אישית חלק מהקהילה הזו בשדרות ואני יודעת כמה הם פאנטים מבחינה דתית".

איך דעתנית כמוך הצליחה ללמוד באולפנה?

"הייתי באולפנא כי זה מה שהיה לא היו בזמנו יותר מידי בתי ספר שיכולתי לבחור אז הייתי תמיד מעשנת על הגג של האולפנא וכבר בגיל 16 לא הייתי בעניין של צניעות.  הייתי מאוד שובבה בילדות היה לי תמיד קטע כזה שהייתי רוצה לברוח מהבית ספר ולחזור מוקדם אז לקחתי לאמא שלי בלי שהיא ראתה כיסוי ראש כובע וחבשתי אותו כדי להראות אישה נשואה ויצאתי בלי שהשומר יראה אותי. זה היה רעיון שלי עד שכל הבנות התחילו להעתיק את זה ובסוף כבר זיהו אותי".

אז הדת הלכה לאיבוד אצלך?

"הדת אצלי לא הלכה לאיבוד , האומנם אני לא דתייה מבחינה פרקטית זה פשוט לא מעסיק אותי העניין הזה של דתי או לא דתי. אמונה פרטית זו אמונה פרטית כי זה מקום פרטי מאוד. אני הבנתי את זה מגיל מאוד צעיר. בחינוך הממלכתי שאני למדתי היו בנים ובנות ולא הייתה טיפה של אלימות. גם בנות דודות שלי למדו בבית ספר הרוא"ה אף פעם לא התלוננו על אלימות ודווקא בבית ספר הדתי בירושלים חוויתי שם לא רק אלימות מילולית וגם אלימות פיזית. אלימות מילולית קללות העלבות חרמות נידויים, הצקות בלתי פוסקות זה היה כל הזמן אלימות פיזית פחות אבל היו בנות שהיו פשוט מרביצות הן היו פשוט בריוניות הייתה ילדה שגם הכו אותה. וזה היה בבית ספר של בנות של רבנים, הן היו משוויצות בהלכות שצריך לקיים".

אפשר לומר שאת עזבת את שדרות אבל שדרות לא ממש עזבה אותך?

"תמיד הייתי יצור שנמצא בן כמה עולמות. גם שהייתי בשדרות לא הרגשתי שאני לגמרי שדרותית גם היום שאני בירושלים אני לא מרגישה לגמרי ירושלמית. הסיבה שאני אוהבת לגור בירושלים היא הסיבה שפה אני יכולה להתחפש ופה אני יכולה להיות מה שאני רוצה, זו עיר כל כך גדולה יש פה כל כך הרבה אנשים מבחינת נוצרים מוסלמים צוענים. נטורי קרטא כיפות סרוגות, מסורתיים, חרדים, ערבים, יש לי חברים ארמנים. יש פה אפשרות לא להגדיר את עצמך בשום דבר וכשאתה גר בעיר קטנה כמו שדרות הייתה מוכרח להגדיר את עצמך. למה לא התחתנת הגעת לגיל מסוים, יאללה קדימה להתחתן מה עם הילד השני מה עם השלישי והרביעי. שדרות בשבילי היא לא סתם מקום שגדלתי בו אומנם עברתי משם בגיל 5. אבל כמעט כל שבת היינו בשדרות. בחופש הגדול היינו ישנות אצל סבתא שלי אני ואחותי. כל הקייטנה היינו רק בשדרות. כל החגים הינו בשדרות. סבא שלי היה שולח אותנו למכולת. תשאל אותי על המכולת באשדוד אני לא זוכרת אבל את המכולת בשדרות אני כן זוכרת. בשדרות יש לי הרבה יותר חוויות יותר מאשדוד".

הדעתנות של דהן קרליבך באה לידי ביטוי בכל נושא שעולה לאוויר ויש לה במיוחד מה לומר על שרת התרבות מירי רגב שגדלה בפריפריה.  "הצעקנות של מירי רגב מעצבנת אותי. היא לא גרה בפריפריה אבל היא משתמשת בפריפריה להנאתה" היא אומרת עליה, "היא יוצרת הון פוליטי. מה שמעצבן אותי זה שאנשים מתייחסים לכך שהם גרים בפריפריה הם כאילו מתייחסים לזה כמשהו לא טוב. בעיניי פריפריה זה דבר נהדר" היא אומרת ומוסיפה "הייתי באייווה בארה"ב האמריקאים התחננו שאדבר על הקונפליקט של הפלסטינים ערבים. אני לא הסכמתי אמרתי להם אני לא פוליטיקאית אני סופרת אנשים אחרים שהסכימו לדבר על זה קיבלו טיסות חינם. כסף להרצאות רק תדברו על הפוליטיקה על המצב האקטואלי. אני רוצה שישפטו את הסיפורים שלי אך ורק לפי מידת האומנות שבהם. לכן שאני אומרת שמה שמכעיס אותי זה עניין הפריפריה מציגים את זה כאילו זה דבר רע ואני לא מסכימה עם זה. בשדרות יש המון מוזיקאים ויוצרים ויש כאן הרבה תרבות".

 
[video_popup url="https://www.youtube.com/watch?v=fwrFZ32o1Fw" text="aa"]

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.