יום שישי , 18 ינואר 2019
דף הבית / מגזין / מחול האדמה

מחול האדמה

כבר כמעט שנתיים שבתוך מבנה ישן של בית ספר בשדרות פועל מרכז למחול 'אדמה' ומושך אליו רקדני מחול מהארץ ומהעולם. מאחורי המקום עומדים שניים מהיוצרים המוערכים של עולם המחול, בני הזוג ניר בן גל וליאת דרור שעשו מעבר דרסטי אחרי 17 שנים מהשקט של מצפה רמון לעיר עם המציאות הביטחוני הכי מורכבת. "כשהגענו לשדרות גילינו עולם שלם שלא הכרנו ואנחנו פשוט מוקסמים מהמקום הזה".

כשאני נכנס למרכז 'אדמה' בשדרות  אני משתף את ניר בן גל בזיכרון שלי מהמבנה שבמשך עשרות שנים שימש את האולפנה, בימים שבהם הייתי תלמיד תיכון ועוד היה ניתן ללמוד עם הבנות בהקבצות משהו שלא קיים היום. המבנה אגב עבר מתיחת פנים קלה כך שצורתו לא השתנתה מדי. "לי היה ברור שמדובר במבנה נוסטלגי עבור רבים שגדלו כאן בשדרות, אני חושב שיש קסם מיוחד להשאיר את המבנה ולא לשנות בו יותר מדי,  אגב במקום שלנו יש לא מעט הופעות ומגיעות לכאן הרבה תלמידות שמספרות שהן מתרגשות לראות את המקום שבו למדו הופך למקום עם הרבה כייף ושמחה. כשהביאו אותי לסיור כאן בפעם הראשונה המקום היה ממש הרוס, כדי לראות את החלל הזה היינו צריכים לקפוץ מהחלון, אני שמח שהפכנו מקום שהיה מוזנח למקום של אומנות והרבה שמחה".

לפני כשנה כשעיריית שדרות פרסמה על המעבר של 'אדמה' ממצפה רמון לעיר יש להודות שרבים מהתושבים לא ממש הבינו את המשמעות, לא ממש הבינו את החשיבות אבל בתעשיית המחול הישראלי ואף הבינלאומי השניים שעומדים מאחורי הפרויקט הנפלא הזה הם בני הזוג ניר בן גל וליאת דרור, שניים מהיוצרים המוערכים של המחול הישראלי, שניים שעשו דרך מקצועית לא שגרתית.  אי שם בסוף שנות השמונים הם הקימו להקת מחול מצליחה, בהמשך הקימו בית ספר לתנועה שהפך לסיפור הצלחה בוודאי בעיר הגדולה תל אביב אבל גם מחוץ לגבולות ישראל.  דווקא אז בשיא פריחתם המקצועית הם החליטו לעשות מעבר חד, מהעיר ללא הפסקה לעיירה קטנה ונידחת בדרום הארץ, מצפה רמון. שם במשך 17 שנים הם קיימו פעילות ענפה, פתאום מצפה רמון הפכה ליעד עבור רקדנים מהארץ ומהעולם שרצו ללמוד מחול בדרך אחרת, הרחק מהתעשייה במרכז הארץ. בעבודה קשה הם הצליחו להוכיח שאפשר להצליח גם במצפה רמון. לפני כשנה הם ביקשו לעשות תפנית נוספת בחייהם והעתיקו את מרכז אדמה לשדרות, במקביל פתחו מגמה ללימודי כוריאוגרפיה ותנועה למסך ובמה במכללה האקדמית 'ספיר' שמעבר לכביש.

בראיון שהעניקו בני הזוג ל'לאישה' הם סיפרו כמה ם גאים  בפעילות האמנותית והקהילתית שיצרו ב-17 שנותיהם במצפה רמון, אבל מודים שהבחירה לעבור לדרום לא נבעה ממניעים אידיאולוגיים. "עברנו הנה כי פשוט חשבנו שזה המקום הכי מדהים בעולם", אומר בן גל. "לא רצינו להציל אף אחד. בדיעבד, למדנו שהפריפריה היא מקום שיש בו אפשרויות, שפותח אופציות שלא קיימות במרכז. יש כאן מרחב; יש גם הזדמנויות כלכליות. הפוליטיקאים לא מבינים שתרבות ואמנות הרבה יותר כלכליות ממפעלים שנפתחים ונסגרים כל ארבע דקות."הצלחנו להגיע כאן לקהלים שלא היינו מגיעים אליהם אם היינו מופיעים במקום טבעי יותר לאמנות. הוצאנו את המוזיאון לרחוב; העברנו סדנאות לחולי סרטן, לנגמלים מסמים, לנוער בסיכון וגם לחברות הייטק. אנשי עסקים הגיעו לכאן בהיסטריה, כי הבינו שזה מכרה זהב".

המעבר מהשקט של מצפה רמון לשדרות

את השם שדרות שמע ניר בן גל עד אז בעיקר בחדשות אבל מעולם לא ביקר בעיר עד הרגע שבו הגיע לבחון את ההצעה שהגיעה ממכללת 'ספיר' לפתוח את מגמת המחול במסגרת בי"ס לאומנויות הקול והמסך. "האמת היא שעלו כל מיני אפשרויות, באופקים, בנתיבות לא היה מקום ספציפי שאליו כיוונו" מספר בן גל, לא ידעתי כלום על שדרות, אני מודה שניזונתי רק מסטריאוטיפים, לא היה לי מושג לאן באמת אני מגיע".

איך בכלל מחליטים יום אחד לעזוב מקום אחרי 17 שנים?

"ההחלטה לעבור ממצפה רמון הגיעה בין היתר בשל סיום חוזה השכירות של ההאנגר ודרישת הבעלים להעלות את הסכום במאות אחוזים. המבנה שייך לתאגיד שהקפיץ את התשלום החודשי מעשרת אלפים שקל ל-50 אלף, לא היינו מוכנים לשלם סכום כזה. גם המבנה לא באמת שווה את זה. בחורף לא היה אפשר לשבת בלי שיטפטף גשם מהתקרה. בכל מקרה  הייתה תקופה באמת נפלאה במצפה רמון ואני מודה על ההזדמנות שניתנה לי שם. זו הייתה הצלחה מטורפת בכל צורה,  בוא נאמר שההחלטה לעזוב לא הייתה רק שיקול כלכלי, הרבה זמן הרגשתי שאנחנו צריכים משהו חדש, בדיוק כמו אז כשהחלטתי לעזוב את ההצלחה בתל אביב לטובת מצפה רמון".

אגב, נדמה לי שעדיף טפטופי גשם מאשר טפטופי קסאמים?

"שמעתי על המציאות הביטחונית אבל לא באמת ידעתי עליה ואני מוכרח לומר שאומנם זאת מציאות נוראית אבל החיים בשדרות וכל אזור העוטף יש בהם המון רגעים מופלאים, אם נעזוב בצד את המציאות, קורה משהו נהדר כאן ואי אפשר להתעלם, שדרות היא עיר שיש בה המון פנאי, תרבות יצירתיות, זה מורגש בכל מקום. אין כשעברנו לכאן לקחנו הכל בחשבון, גם את המציאות הביטחונית".

למה באמת בחרתם בסופו של דבר שהמרכז המוערך שלכם יגיע לשדרות?

"קרו שני דברים במקביל שהביאו אותנו מעבר לעובדה שהתחברנו מאוד למה שיש לעיר להציע. 1. אלון דוידי פשוט פתח לנו את הדלת- מה אתם צריכים אני נותן לכם, הוא פשוט אמר לנו קחו, יאללה כנסו ותעשו מה שצריך לעשות, עבדתי מול אריה בעירייה, אדם מדהים, הוא הלך איתי יד ביד בכל בקשה הכי מוזרה, אני עברתי הרבה עיריות, העירייה פה אין דברים כאלה.           2. במקביל קיבלנו גם הצעה ממכללת ספיר לפתוח מגמה למחול, אז התחבר לי 2 הדברים אז היה לי מצד אחד את מכללת ספיר כרשת ביטחון ומצד שני את שדרות בתור איזושהי הרפתקה, מצפה מבחינה ביטחונית היא המקום הכי בטוח בארץ, אתה במדבר, פה בשדרות זה ההיפך ודווקא בגלל זה נורא סקרן אותי להכיר מקרוב את המציאות ולא להזדהות מרחוק".

איך בכלל אתה מסביר את השינויים שעשיתם בחיים, ממרכז העניינים  תל אביב עד למצפה רמון המקום הכי שקט שיש ואז שוב למקום שלא הייתי מגדיר "שקט"?

בערך לפני 18 שנה גרנו בתל אביב והופענו בתל אביב, היינו להקת מחול שהסתובבה והופיעה בכל העולם, ואני הרגשתי שבעצם נמאס לנו, נורא הצלחנו, בעיקר היינו בחוץ לארץ,ובאיזהו שלב הרגשתי שאנחנו מסתובבים סביב הזנב שלנו, הנה עוד הפקה ועוד הופעה ואתה מתעורר בבוקר ואתה לא יודע אם אתה בארץ או בקנדה, אז קראו לנו ליאת דרור..ואז נסענו למצפה רמון ואמרנו יאללה עושים מעשה ומעבירים את כל הלהקה למצפה רמון ל3 חודשים ניסיון, מתל אביב למצפה רמון, מבית מתוקתק לאוהלים בדרום, וזה פשוט היה עולם שלא הכרתי, נפתח לי משהו מטורף ואחרי 3 חודשים פשוט נשארנו שם.. אחרי 17 שנים שהרובע הזה (אזור תעשייה) היה ריק, פשוט אמרו לי קח את זה, ואז עשיתי איתם חוזה ל- 17 שנים, ולאט לאט הרובע הזה הפך למרכזי, לאט לאט מישהו פתח מסעדה ובית קפה ומלון קטן, וזה נהיה רובע מדהים שפרח ומצפה פשוט הפכה מעיירת פיתוח מסכנה וקטנה לעיירת נופש בקיץ, אלפי אנשים באו לשם, ואז קלטתי שלתרבות, מוזיקה ומחול, יש כוח עצום. קח לדוגמא את סוזן  דלל בתל אביב, שכונת עוני , כלום לא היה שם, היום זה השכונה הכי עשירה בתל אביב כי הקימו שם את סוזן דלל שזה ענק".

מה מרכז מחול כמו שהקמת בשדרות יכול לתרום לעיר?

"קודם כל המרכז מושך אליו רקדנים מהארץ ומהעולם, מעבר לזה כמו שעושה המכללה לאורך שנותיה, רבים ממרכז הארץ שירצו ללמוד את התחום יגיעו הנה לשדרות, יתגוררו כאן ואולי גם יחליטו להישאר כאן. אני מאוד מאמין כי מה שסוזן דלאל עשתה בתל אביב היא יכולה לעשות לשדרות בכלל וגם לשכונה וותיקה שבה אנחנו נמצאים, אתה תראה שעוד מספר שנים האזור הזה יהפוך למבוקש כבר היו השכנים שלנו כאן מספרים לנו שהמקום שלנו הכניס הרבה צבע לשכונה, חלקם מבקרים על בסיס קבוע, מביאים אפילו ריהוט, פשוט תענוג".

חוסר מודעות למציאות בשדרות

למרות החיבור שלהם לשדרות הוא ובני המשפחה לא מתגוררים בעיר גם כדי ליצור הפרדה בין החיים הפרטיים למרכז שהם מפעילים. "ההחלטה לא להתגורר בשדרות היא בטח לא בגלל המציאות או משהו כזה אלא פשוט מתפיסת החיים, אנחנו מאוד מחוברים לחיים הכפריים, לטבע לכן אנחנו מתגוררים באחד המושבים ליד נתיבות, אחרי כל כך הרבה שנים במצפה רמון התרגלנו לחיים של מרחב פתוח והכי קרוב למצפה היה מושב ששם יש לנו שטח חקלאי עם בעלי חיים. אגב, גם במושב כמו בשדרות נתקלתי בחמימות יוצאת דופן. סתם למשל חיפשתי רכב גדול בתשלום להעביר לשם משהו, כתבתי בווטסאפ של המושב ואחד השכנים פשוט בא הביא לי מפתח לרכב ואמר מה שאתה צריך. אני שואל אותו מה התשלום הוא ממש כעס עליי "אין דבר כזה כסף, פעם אני עוזר לך ופעם אתה עוזר לי", ואתה צריך להבין שלא בכל מקום בארץ אתה תמצא חיים קהילתיים כאלה, בטח שלא במרכז הארץ"
מדברים באמת לא מעט על כך שבמרכז הארץ קצת מנותקים, לא באמת מבינים את המציאות כאן, יש לא מעט סטיגמות?

"אני מסכים לחלוטין שאנשים לא באמת מבינים מה קורה פה. יש ניתוק מסוים שלעיתים גורם לי לכעס. נחשפתי לזה לאחרונה למשל אחרי סבב ההסלמה האחרון, קיבלתי הודעה מבי"ס למחול ממרכז הארץ שהוא מבטל את ההגעה לכאן, המורה הסבירה לי שהיא לא יכולה לקחת אחריות, אין לה מה לעשות עם הורים שחוששים. עכשיו מצד אחד אני אולי יכול להבין את החשש אבל מצד שני זה מסביר לי בדיוק את חוסר המודעות, אנשים במרכז חושבים אולי ששדרות זה רק מה שרואים בחדשות אבל הם לא מבינים שיש כאן אנשים מדהימים שחיים כאן, הם לא מבינים שיש כאן חיי תרבות ובכלל שיש הפסקת אש, זה המקום הכי שקט ורגוע".

מה שכן אנחנו עדים ללא מעט מעשי הזדהות שאתה אולי גם נחשפת אליהם?

"בוודאי שנחשפתי. בסבב ההסלמה האחרון קיבלתי לא מעט פניות כמובן עם כוונה הכי טובה שיש לארח אותנו הרחק מאזור הסכנה אבל אני חשבתי שזה לא נכון. אם אתם באמת רוצים להזדהות, תבואו לכאן לשדרות ותגלו עולם אחר שאולי לא הכרתם. גם אנחנו כשהגענו לשדרות גילינו עולם שלם שלא הכרנו ואנחנו פשוט מוקסמים מהמקום הזה אני בטוח שכל מי שיגיע לכאן מהמרכז יוקסם מהמקום".

עד כמה הפעילות שלכם יכולה לתרום לחשיפת הסיפור של שדרות בחו"ל?

"בהחלט כן וזה כבר קורה.  אנשים  לא באמת מבינים מה קורה פה, הבאתי לפה קבוצות מברלין, הראיתי להם מהגבעה של שדרות את עזה, וראיתי על הפנים שלהם את ההלם, כאילו שהאסימון נפל להם, הרי בחדשות לא בדיוק מראים את התמונה המלאה, והם לא באמת מבינים את המצב, היו כאלה שאמרו לי מה זה כאילו אתם באותה שכונה, הם פתאום מבינים שמהשכונה ליד יורים טילים על אזרחים כאן. אפשר לומר שבסיור אחד אתה משנה להם את כל מה שהם חשבו על ישראל".

כחלק מההשתלבות בחיי שדרות, מרכז 'אדמה' מארח לא מעט אירועי תרבות עם מוסיקאים מקומיים ביניהם אוהד פרץ שלדבריו הקסים אותו בכישוריו,  "אני חושב ששדרות זאת עיר עם המון כישרונות ורואים את זה לא רק במוסיקה, אני חושב שיש במקום הזה משהו מיוחד שלא תמיד ניתן להסביר" הוא אומר, "אני אחד שמאמין מאוד באומנות, אומנות לא רק מחברת בין אנשים היא יכולה להביא לשינויים בחיי קהילה ואני מאוד רוצה שהמרכז שלנו ישמש בית וייתן במה לאומנים אם זה במחול או מופעים משולבים על המוסיקה האותנטית שיש כאן בשדרות".

יש לכם המון ניסיון בתחום המחול, מה שזה לא יבוא לידי ביטוי בדור העתיד של שדרות?

"קודם כל יש לנו הסכם עם המתנ"ס שאנחנו עובדים איתם שאנחנו לא עושים חוגים כי אין לנו רצון לפגוע במה שקיים, כמובן אנחנו פתוחים לשיתופי פעולה, יכול להיות שנעשה משהו משולב עם הורים וילדים. מה שכן אנחנו עושים הרבה אנחנו מזמינים אומנים לבוא הנה, בואו תגורו פה, תחשוב על אומן מבלגיה שלושה חודשים באים הנה וגרים פה, דבר ראשון כלכלית הם תורמים קונים בסופר ובחנויות וכדומה,  דבר שני  הם מקבלים השראה לריקוד.אני מרגיש שזה כמו ללכת לגלות עולמות חדשים שאתה לא מכיר, וכנראה בגלל שהמצב הוא כל כך קשה אז היצירתיות מתפרצת, זה בדיוק מה שקורה לדעתי בשדרות".

על מה אתם שמים דגש במרכז שלכם?

"אנחנו לא מלמדים מחול במובן הקלאסי שלו כמו בלט או ג'אז כל התפיסה שלנו, בגוף אומרת שלכולם יש גוף ואם אתה עובד נכון עם הגוף זה יכול להיות כלי של ריפוי, כלי של העצמה, כלי ביטוי שאתה יכול לבטא את עצמך, אז אנחנו לא מלמדים חוגים לילדים, פיתחנו מין שיטה כזו שמצד אחד אני יכול לעבוד עם אנשיי הייטק וגם עם ילדים במגמת תיאטרון או קולנוע, ואני גם עובד עם אנשים שרוקדים מקצועי ועם כאלה שלעולם לא רקדו. יש לנו להקת מחול, יש לנו סטודנטים שנה א, שנה ב', שנה ג', ובשנה הבאה נפתח עוד מסלול שמחבר בין מחול וטכנולוגיה. חיבור לעשייה קולנועית וחברתית. מעבר לזה יש לנו תוכניות להביא לשדרות מספר פסטיבלים בשנה, יכול להיות שניצור משהו מקומי עם המוסיקאים כך שבמקום ללכת לתל אביב לצרוך תרבות ופסטיבלים, אנשי המרכז והתעשייה יבואו לכאן לצרוך תרבות".

לכתבה הבאה:

העידן של תמיר

בכל סבבי ההסלמה האחרונים בלט ראש מועצת שדות נגב תמיר עידאן שעל אף יחסיו הקרובים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.