יום שישי , 19 יולי 2019
דף הבית / מגזין / מסע של אם פונדקאית
הילה פרץ ביטון
צילום: אורי גבאי

מסע של אם פונדקאית

בזמן שהילה פרץ-ביטון הרתה פעמיים והפכה לאימא לשתי בנות, חברתה הטובה התקשתה להרות. באופן ספונטני לחלוטין היא הציעה לה שהיא תישא ברחמה את העובר. בינתיים החברה הרתה אבל הרעיון להפיח חיים חדשים לבני זוג חשוכי ילדים נותר בעינו ואחרי תשעה ירחי לידה היא הגשימה חלום לזוג מהצפון. המסע המדהים הפך להרצאה וספר שיראה אור בקרוב. ראיון מרגש במיוחד

 

לפני חמישה חודשים ילדה הילה פרץ-ביטון (35) בפעם השלישית, אך הפעם חזרה לביתה שבקיבוץ ארז, אל חיים בעלה ושתי בנותיה, ללא התינוקת אותה נשאה במשך תשעה חודשים בגופה. 40 שבועות של הריון, שישה ימים של צירים ולידה, הסתיימו בזוג אחד, שהגיע אל פסגת האושר וזכה לחבק בזרועותיו את ביתם והכל בזכות אישה אחת מיוחדת ואמיצה שיצאה עבורם למסע. מבחינתה היה זה רגע השיא של תהליך ארוך ומיוחד, אך בהחלט לא סופו, עבורה זאת הייתה אולי רק ההתחלה. רגע אחרי שחבל הטבור הותר והתינוקת נמסרה להוריה, יצאה הילה למסע חדש ועוצמתי כשהמטרה היא להגשים את חלומן של נשים נוספות.

היא נולדה וגדלה בשדרות והעוצמה, הכוח, תחושת השליחות והנתינה היו תמיד חלק מחייה. "ינקתי את זה מבית סבא וסבתא שלי, סימי ואברהם, שהיו אנשים מיוחדים והבית שלהם השפיע עליי מאוד ועל מי שאני היום" היא מספרת. "אני חושבת שרק בשנים הבוגרות בחיים שלי גיליתי את סבא שלי, אחרי שהוא נפטר לצערי. צניעות, מתן בסתר, חסדים ואהבת האדם באשר הוא אדם זה מה שהוביל אותו לאורך כל חייו. אלה ערכים שהיום אנחנו כהורים מדברים עליהם המון, בדיעבד הבנתי איזו עוצמה והשפעה הייתה לו על החיים שלי. בשנים האחרונות למדתי לעשות את הסוויצ' הזה ולהכיר בנוכחות של סבתא שלי בחיים שלי באופן כזה שתופס נפח, היא חלק מאוד משמעותי בחיים שלי ומהוויה שלי".

גם את ההחלטה שלה להפוך לאם פונדקאית זוקפת הילה לזכות הבית בו גדלה והערכים עליהם התחנכה. היא זוכרת היטב את הרגע הזה שבו ההצעה הזאת נזרקה לחלל האוויר, בעבור חברה טובה שהתקשתה להיקלט, בצורה ספונטנית וטבעית כל כך, כאילו זה דבר שבשגרה.

אז התכנית המקורית הייתה לשאת עובר בשביל חברה טובה?

"כן, ככה לפחות זה התחיל. אנחנו התברכנו בשני הריונות רצופים, אבל לחברה מאוד טובה שלי שחלקתי איתה מסלול חיים די זהה  זה לא בא בקלות. הם התחילה טיפולי פוריות וזה לא היה פשוט ולא הצליח. אני ממש זוכרת את אותו בוקר שבו הצעתי לה את עצמי. הייתי אז בחופשת לידה, הגדולה שלי הייתה בת ארבעה חודשים, וגיליתי שאני בהריון. זה היה בוקר חורף שימשי ויצאתי איתה לטיול והחברה בדיוק חזרה מעוד תשובה שלילית. ישבנו ודיברנו על הכל, על החיים, על ההריון הנוסף שלי והרצון העז שלה. זאת הייתה סיטואציה לא נעימה, אבל החברות שלנו מאוד חזקה, היא הייתה מטופלת ועברנו ביחד את כל התסכול והקושי. למרות שאצלי זה היה אחרת אני ממש הזדהתי איתה, הרגשתי את זה מאוד עמוק. ואז פתאום אמרתי לה: 'נו אז מה הסיפור?! יש עוברים תביאי לי אותם, אני אשמור אותם אצלי'. שתינו קלטנו מה נאמר שם והזלנו דמעה, אבל עדיין לא הבנתי את המשמעות של זה, ידעתי רק שאשא בשבילם את הילד שלהם באהבה גדולה".

באותו רגע היה לך ברור שאת באמת הולכת לעשות את זה?

"לא, לא. זה ממש לא היה ברור, זה משהו שעלה  ממש ספונטני במהלך השיחה עמוקה בינינו. הגעתי הביתה וסיפרתי לחיים, שקיבל את זה בהבנה גדולה. למרות זאת הנחנו לזה, כי הייתי אז בהריון, זה אומנם נרדם אבל באותו בוקר נכנס הג'וק. ביום הלידה של הבת שלי החברה קיבלה תשובה חיובית, לשמחתי הרבה".

ולמרות זאת לא וויתר, מאיזה מקום זה בא?

"זה כבר משהו שישב שם וסרב לעזוב. הצעתי לעוד שתי נשים משדרות להיות עבורן פונדקאית אבל זה לא יצא לפועל, מסבתר שהיא הייתה רק הטריגר והבנתי שזה קוסם לי. עדיין בשלב הזה לא התעמקתי מאיזה מקום זה בא, אולי אפילו לא ידעתי. אני זוכרת את הרגע שבו התקבלה ההחלטה לעשות את זה עבור אישה אחרת, זוג שאנחנו לא מכירים. זה היה מוצאי שבת והכנתי ארוחת ערב לבנות, הגדולה הייתה בת שנתיים הקטנה בת שנה. אמרתי לחיים שאם אנחנו לא מתכננים עוד ילדים עכשיו, אז אני מוכנה נפשית ופיזית לעשות את זה. דיברנו על עולם הערכים שאנחנו מגדלים עליו את הבנות, והחלטנו שזה לא רק לדבר ערכים אלא לעשות אותם. הרגשנו שזה הלכה למעשה להוות דוגמא אישית, לדברים שאנחנו מאמינים בהם וזה היה טיימינג מצוין".

איך הוא הגיב?

"הוא מדהים. חיים זרם איתי וזה לא מובן מאליו, למרות שהוא מאוד ערכי ורגיש. הזוגיות שלנו היא כזאת שמאפשר לכל אחד מאיתנו פרוש כנפיים ולהגשים את עצמו. באותו לילה לא נרדמתי והתחלתי לחקור לעומק, הבנתי מה אני רוצה לעשות אבל לא הבנתי את המשמעות".

מה גילית?

"התחלת לקרוא וגיליתי שזה תהליך ארוך ומאוד לא פשוט, שמצריך המון בירוקרטיה, בדיקות רפואיות, איבחונים פסיכולוגיים לא קצרים, כל מה שקשור לעניין המשפטי. הבנתי שזה הולך להיות מורכב, ובכל זאת השארתי פרטים באחד האתרים. היה לי חשוב שזה יהיה חוקי במדינה ויעשה בפיקוח, אבל התברר שאין גוף שמאגד את זה ויש הרבה סוכניות ומתווכים.

כבר למחרת התחלתי לקבל טלפונים מסוכניות ופתאום לקחתי צעד אחד אחורה. השיחות האלה הובילו לסימן שאלה מאוד גדול שהפך לסימן תמיהה".

למה?

"זה היה מאוד ממוסחר. הם מיד שולחים טפסים ולוקחים פרטים, ומנסים לקדם הליכים בצורה מרתיעה. פתאום קלטיתי מה אני עבורם, והבנתי שזה לא מתאים לי. איפה כל הדבר הטהור הזה שדמיינתי בעיני רוחי?! הרגשתי שזה ממש לא הכיוון. למזלי לא לקח הרבה זמן ויצרה איתי קשר מלווה מדהימה, שאומנם מתפרנסת מזה אבל עושה את זה מתוך תחושת שליחות. הייתה לנו שיחה מדהימה והיה חיבור מאוד טוב. היא הגיעה אלינו הביתה ניהלנו שיחה ארוכה, העלנו חששות, התרגשנו והחלטנו לצאת לדרך משותפת.

היום אני יודעת להגיד שחיפשתי אתגר, והיה לי ברור שזה יהיה משהו בעל משמעות. רציתי באותה תקופה להכניס שינוי לחיים שלי, אז לא ידעתי להגיד את זה. רק הבנתי שאם יש לי יכולת אפילו רק בקצת להפוך את העולם לטוב יותר, זה מה שאני רוצה".

לא הפריעה לך התדמית שיש סביב הנושא הזה?

"התדמית היא נוראית. אני כאן בדיוק בשביל זה, בשביל להראות שיש סיפור אחר. יש כסף אבל הוא לא משחק תפקיד. זה לא כסף שמשנה חיים, זה מעשה שמשנה חיים ועל זה אין עוררין. הרבה פעמים אני שומעת את הביטוי 'רחם להשכרה', זה אחד הדברים שהכי בועטים בבטן. אני מגיעה עם כל הלב שלי וככה בסוף רואים את זה?! אני, באופן אישי, בכלל לא ידעתי שיש כסף בתהליך וכשזה נודע לי לקחתי צעד אחורה. לקח לי זמן לעשות שלום עם המקום הזה ולהבין שזה לגיטימי, זה פיצוי עבור התקופה הזאת בשביל להשקיט את מערכת יחסים בין שני הזוגות. הבנתי שחייבת להיות כאן תמורה כלשהי שהצד השני צריך לתת, הם לא יכולים לקבל משהו כזה מבלי לתת תמורה. אין לי ביקורת על נשים שהמוטיבציה שלהן כלכלית, יש כאלה. אבל התדמית התקשורתית הזאת של נשים מוחלשות שעושת את זה בשביל הכסף היא לא נכונה, אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אישה מוחלשת אני לא".

איך הגיבו המשפה והסביבה?

"אחד האנשים הראשונים שסיפרתי להם היה יגאל, המנהל שלי. הוא אדם יקר לליבי והדעה שלו מאוד חשובה לי והרגשתי שאני רוצה את ברכת הדרך שלו. הוא חשב שאני משוגעת, חיובית אבל משוגעת וכמובן שנתן את ברכתו. גם כשסיפרתי לאחותי התגובה שלה הייתה על אותו משקל. לאמא שלי סיפרתי אחרי שזה כבר התבשל, הנחתי שזה לא יהיה לה פשוט לקבל את זה. הבנתי שזה מגיע מדאגה, אבל לא היה לי ספק שהיא תהיה גאה בי. להפתעתי היא  קיבלה את זה די מהר, תמכה וליוותה בצורה מדהימה. כשהלכתי לרופאת המשפחה וכשהתחלתי לגעת בזה הרבה גבות הורמו, הבנתי שיהיה לי מאתגר בסביבה אבל לא היה לי אכפת. אני ידעתי שאני הולכת עם האמת שלי ושאני עושה דברים טובים, אלה הדברים שהיו חשובים לי ידעתי שאני חזקה מספיק להתמודד עם התגובות.

בקיבוץ סיפרתי על ההריון בשלב מאוד מוקדם, אפילו בשלב שבו עדיין לא מספרים עדיין. זאת הייתה אסיפת חברים והרגשתי שזה הזמן הנכון, לא רציתי שידברו על זה מאחורי הגב ושזה יהיה נושא שיחה. סיפרתי וזהו וקיבלתי תגובות מדהימות ומחממות את הלב".

 

המפגש, האכזבה והבשורה

הילה פרץ
צילום: אורי גבאי

זמן קצר לאחר מכן פגשו הילה וחיים את בני הזוג, שעבורם היא תגשים את החלום. "ידעתי שהם זוג צעיר, שהחיים לא היו פשוטים עבורם בהיבט הזה. הם ביחד הרבה שנים, היו בטיפולי פוריות ובסופו של דבר הצליחו להיקלט. היה הריון תקין אבל אז הם עברו לידה שהסתבכה ואחרי ארבעה ימים הם איבדו את התינוק והתברר גם שפגעו לה ברחם בצורה קשה" מספרת הילה.

הערב שבו פגשה הילה את האישה שתהפוך בזכותה לאמא, זכור לה היטב, הוא היה מלווה בהתרגשות גדולה מאוד וגם חשש. אך פחות מרבע שעה אחרי שנפגשו היה כבר ברור לשתיהן, שהגורל שלהן נקשר לתמיד.

ההריון נקלט מיד?

"לא. ההחזרה הראשונה לא הצליחה. התושבות לא היו מובהקות ולקח שבוע עד שקיבלנו תשובה שלילית סופית. מאוד רציתי את זה עבורה, אבל חששתי מהריון לא תקין עבורי. זה היה שבוע עם מערבולת רגשית מאוד חזקה, כשהבנו שאין פה הריון דיברנו, חיים ואני, ארוכות, כאבנו ביחד, והתחזקנו ביחד זה היה שלב הכרחי בדרך. הבנו ששנינו ביחד בתוך התהליך הזה והיה לנו ברור שזה יצליח ללא ספק. בהחזרה השנייה זה הצליח והייתה שמחה גדולה והתרגשות עצומה".

איך עבר עלייך ההריון מבחינה נפשית ופיזית?

"פיזית כמו ההריונות הקודמים שלי, רק שהייתי יותר גדולה. היו פה ושם כאבים אבל אלא כאבים טובים, ככה אני בוחרת להסתכל עליהם. מבחינה נפשית זה היה מורכב מכמה סיבות. בעיקר כי זאת לא רק אני, יש פה עוד אישה שחוותה טראומה מאוד קשה. היא עברה הריון ולידה ואז איבדה את התינוק שלה, מבחינתה עד שזה לא נגמר סופית אי-אפשר לנשום לרווחה בשום שלב. אנחנו נשים שונות עם סיפור חיים שונה, ומתנהלות באופן אחר לחלוטין. זאת מערכת יחסים שבונים אותה, כל אחת מביאה את החיים שלה. זאת הייתה תקופה לא פשוטה,

מלאת אתגרים וחוסר הסכמות. היו הרבה מקומות שבהם הלחץ חילחל, אבל למדו להבין אחת את השנייה ולהכיל".

בשום שלב לא היה לך חשש שתתחברי לעובר?

"זה הרבה מאוד עבודה עצמית שלי, ליוותה אותי פסיכולוגית וזאת אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בתוך התהליך הזה. חיבור אישי לעובר לא היה שם, אני מאמינה שזה עניין של בחירה.

לא התרגשתי מהעובר כי הוא לא שלי, כן התרגשתי ממה שזה הולך להיות עבורם.  כבר בהחזרה, כשהחדירו לי את העובר הייתי במעין תפילה פנימית והתחייבתי להיות מארחת תשעה חודשים, לתת חיים רגועים ושלווים ואופטימיים ולזה כיוונתי כל הזמן. כל הזמן שאלו אותי 'איך תיפרדי ממנו?' וכל הזמן תיקנתי וגם אמרתי לעצמי אני לא נפרדת, לא מוסרת ולא מוותרת על שום תינוק כי הוא לא שלי, אני שומרת עליו ומחזירה אותו להורים שלו".

 

קולות של בכי ושמחה

לקראת סוף חודש התשיעי הילה כבר הייתה קצרת רוח. ליל הסדר התקרב והיה לה ברור שאת ערב החג היא הולכת לעשות בחיק משפחתה. "התכוננתי כמה ימים מראש, דאגתי לכל הדברים בעבודה והיה לי חשוב שהכל יתקתק אבל זה לא הגיע" היא אומרת. כשלבסוף הגיעו הצירים המיוחלים, הם נמשכו שישה ימים והלידה לא התקדמה. "כמעט שבוע הייתי כאובה, עם צירים לא סדירים ולידה שלא מתפתחת. הלכתי, חזרתי, חיכיתי, סבלתי וזה לא קרה. זה לא משהו שהכרתי מהריונות קודמים והייתי מתוסכלת. זה היה קרוב לחג רציתי לסיים עם זה ולהיות בבית עם המשפחה, אבל הימים עברו ובקושי תפקדתי, היו לי כאבים בלתי פוסקים ולא ישנתי. באחת השיחות שלי עם הדולה שליוותה אותי היא נתנה לי טיפ, והציעה שאנסה לכתוב לתינוקת או לאמא וכתבתי לה, שם הכל השתחרר" אומרת הילה.

 

"לילדה של ההורים שלה,

את נמצאת ברחמי מזה 9 חודשים, בעצם אני לא בטוחה שאני זוכרת איך זה הרגיש בלעדייך. ביום בו הוחזרת לגופי התחייבתי לשמש לך כמארחת, לאפשר לך תנאי חיים אופטימליים ולזכות את הורייך בזכות הגדולה להיות הורים. לא תמיד הקדשתי לך את מלוא תשומת הלב, לעיתים אף באופן מודע ניסיתי להתכחש לעצם קיומך, צחקתי לא פעם והשתדלתי לשמור על פאסון שבינך לביני אין שום קשר. אך יחד עם זאת תחושת האחריות לרגע לא פסקה, הרצון להיות לך מארחת טובה כונן בליבי כל העת וגם את לעיתים הרגשתי מרוחקת, מקווה שזה התקבל בהבנה"

כתבה לה הילה.

ובסוף המכתב שיגרה אליה בקשה קטנה: "אנא בואי נצליח לעשות זאת ביממה הקרובה, אין לי צל של ספק כי הורייך בציפייה ענקית וישמחו לחבוק אותך בערב החג".

 

כנראה שהמילים הללו של הילה היו הסימן שלה לצאת ואיפשרו לה להתקדם, ובעבור הילה היוו שחרור מסוג אחר, של הגוף והנפש.

אחרי שישה ימים של צירים הגיע הרגע וההורים כמעט פיספסו אותו?

"כן, לשמחתי רק כמעט. אחרי שכתבתי לה עוד הספקתי לצאת עם הבנות לקניות לקראת החג, כולם בירכו אותי כי כבר ראו שאני ממש תיכף יולדת. בערב נפרדתי מהבנות ואמרתי להן שאני נוסעת לבית החולים להחזיר את התינוקת להורים שלה. עברו עוד שעות ארוכות עד שילדתי, אבל כשזה קרה זה היה מהיר. ההורים שלה הלכו לישון קצר וכשהלידה הפעילה התחילה היא הייתה מהירה מאוד, לשמחתי הם הצליחו להגיע כמעט ברגע האחרון. זה מצחיק, חיכיתי כל כך הרבה ורציתי שתיוולד ופתאום ברגע האמת הרגשתי שאני חייבת להחזיק אותה כמה שיותר, לא יכולתי ללדת מבלי שהם יראו את זה קורה. מה שקרה בחדר באותם רגעים לא דומה לשום דבר, הבכי, ההתרגשות קולות השמחה, אני מאחלת לעצמי שעד יומי האחרון אצליח להיזכר במראות האלה ולשמוע את הצלילים האלה".

את ליל הסדר עשתה הילה בחיק משפחתה, כמו שקיוותה ורצתה.  "זאת הייתה באמת תחושה של יציאה מעבדות לחירות עבורם, זה היה ממש סימבולי" היא אומרת.

עברו חמישה חודשים, מה קרה מאז?

"אנחנו בקשר, יצא לנו להתראות כמה פעמים. היא חמודה, אבל היא ממש כמו בת של חברה. הייתה ביננו, בין האמא לביני, מערכת יחסית מאוד מחויבת לתהליך, היום יש לנו הערכה הדדית אחת כלפי השניה אבל אנחנו לא חברות. היינו גם באירוע שהם עשו והיה מאוד מרגש".

ואת יצאת למסע חדש?

"כן. אני יכולה לסכם ולהגיד שאני לא הבנתי את העוצמה של זה. חשבתי שהלידה היא סוף התהליך, אבל היא רק שיא בדרך. לא, אני מרגישה שקיבלתי מתנה ענקית לתת חיים להורים חדשים  ומצאתי את היעוד שלי בחיים והוא להפיץ את הבשורה הזאת. אני רוצה שבזכות הסיפור שלי עוד נשים, שהריונות באים להם בקלות או שמחפשות אתגר משמעותי בחיים,  יחשבו על הכיוון של להיות פונדקאיות. יותר מזה, עכשיו אני מבינה שבזכות העובדה שהיה לי את הזמן להקשיב לעצמי באמת, זכיתי בעצמי. נשים יכולות וצריכות לאפשר לעצמן להתחבר למקום הזה, לכוח שלהן ולהגשים את עצמן. אני יוצאת עכשיו בסדרה של הרצאות, במטרה להפיץ את זה ולספר על המסע שעברתי שבסופו אני קיבלתי מתנה ענקית. החסד שנמצא במסע הזה הוא מאוד ברור ואין עליו עוררין, אבל זה שאני קיבלתי מתנה לאישיות שלי, לזוגיות ולאמהות זה ממש לא מובן מאליו. לכל אחת מאיתנו יש את הדבר הזה שהיא הכי טובה בו והוא בא לה בקלות, והיא יכולה לתת אותו לאחרים. ההריון הוא רק מטאפורה, זה יכול להיות כל דבר אחר שבא ממקום של ערבות הדדית ונתינה.  אני יכולה להגיד שאנחנו כבר מדברים על פונדקאות נוספת, זה לא דומה לכולם. אנחנו זורעים זרעים וקוטפים פירות תוך זמן קצר מאוד, והם נשארים כאן לכל החיים".

לכתבה הבאה:

תעלומת המים

דו"ח מבקרת עיריית שדרות לשנת 2017 חושף לא מעט בעיות בהתנהלות משק המים העירונית, בין …

תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הילה את מדהימה ומעוררת השראה. כתבה מרגשת מאוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.