מאז היה קטן, ניב אוליאל היה ילד פלא של המוסיקה בשדרות והיורש הטבעי של אבא אבל מלבד הכישרון והיכולות המוסיקליות הבלתי נגמרות הייתה לו אישיות כובשת שגרמה לכל כך הרבה אנשים בעיר הולדתו וברחבי הארץ להתאהב בו. ביום חמישי שעבר התעוררנו כולנו לבשורה כואבת שהוא נמצא ללא רוח חיים. הרבה תהיות, לא מעט שאלות על סוף שהיה צריך להסתיים אחרת.
כשהגיע אליי הדיווח הראשוני המעורפל בשעות הבוקר רגעי הלחץ האחרונים של סגירת עמודים האחרונים של הגיליון שירד לדפוס בלילה, קיוויתי שאולי לא שמעתי טוב, שאולי לא הבנתי נכון כי הרי נאמר בהתחלה על בחור בשם "יניב" שאבא שלו זמר. עוברות עוד דקות ואז מתחיל ליפול האסימון, "אני לא מכיר יניב שאבא שלו זמר, אני מכיר רק את ניב…. רגע אתם מדברים על ניב" אני תוהה בקול רם ואז מרגיש לחץ בלתי מוסבר. ממהר לכתבה ב-ynet על מקרה בישוב בשרון, שום דבר ממה שהיה מתואר שם לא חיבר אותי לניב שאני מכיר כדי אולי לאשר את המידע, שורה אחת גרמה לי להרגיש בוקס ענק בבטן: "הוא היה יוצא החוצה לנגן על גיטרה, וחברים היו באים", "זה ניב" אני אומר לעצמי בפנים נפולות, מי עוד יכול לכל מקום שהוא הולך לגרום לכל כך הרבה אנשים להתחבר אליו בתוך זמן קצר. ואני עדיין קיוויתי שרק מדובר בשמועה שתתברר כ"לא נכונה", ככל שנוקפות הדקות, האמת המרה והכואבת התבהרה בצורה חדה אך עדיין הרגישה לו מטשטשת כי זה נשמע כל כך לא אמיתי, בלתי ניתן להבנה שלא אראה יותר את ה"ילד" השמח הזה שהלכתי איתו כברת דרך ארוכה הן ברמה אישית והן כעיתונאי שעקב וכתב על היורש של אבא חיים- המוסיקאי הענק שכולנו בשדרות גדלנו עליו.
ניב אוליאל מצטלם לכתבה ב'דין וחשבון'. צילום: אורי גבאי
טרגדיה שהייתה יכולה להימנע
עשרים שנה של כתיבה עיתונאית בשדרות, מן הסתם היו לא מעט רגעים קשים, בכל זאת מדובר בעיר משפחתית שכל טרגדיה נוגעת בכל כך הרבה אנשים. הרבה טרגדיות נגעו בי אישית- ילד שהלך לגן ונהרג מקסאם, דוד שנרצח בפיגוע, חבר שנרצח בגלל קינאה של בחורה אבל זו המתסכלת מכולם כי הסיפור של ניב היה צריך וחייב להסתיים אחרת, עזבו בצד את הדיווחים על מנת יתר כי כל מי שהכיר אותו יודע שלא היה מדובר ב"נרקומן", מקסימום בבחור צעיר שחיפש ריגושים אבל תמיד הראה שהוא מודע לעצמו, בלילה ההוא קרה משהו שעדיין בלתי מוסבר ולכן גם טרם הסתיימה חקירת המשטרה, התחושה היא שבסיטואציה המורכבת לא היו לידו האנשים הנכונים שיעשו סטופ. יש עדיין המון שאלות, לא מעט תהיות אבל בעיניי יש מסכנה אחת שצריך להסיק- המקרה שלו הוא שיעור לחיים עבור כל אחד. לא להיות אדישים לסביבה, גם מה שנראה לנו הכי בסדר עדיף לבדוק ולא לשבת בחיבוק ידיים. חוכמת הבדיעבד יכולה להיות מאוד מתסכלת כי המקרה של ניב הוא המקרה הקלאסי- ילד באמת טוב, ילד שעשה רק טוב לכל מי שפגש, עזר לכל מוסיקאי משדרות ובכל ישוב אחר בארץ והכל באהבה גדולה ובכישרון יוצא דופן.
הבשורה הכתה בהלם וגרמה לכאב גדול בשדרות. "חרב עלי עולמי היום הזה אחי חברי ניב אוליאל הלך לעולמו היום השחור הזה על כל העיר שלי אהוב ליבי אחי שותפי למוזיקה אחד האנשים הטובים והגדולים שהכרתי בחיי חלק ממני מת איתך היום הזה עוד הינו אמורים להקליט בקרוב ביחד את החלום הגדול של שנינו להצליח בגדול ביחד אתה לוקח איתך למעלה" ספד לו בכאב תושב העיר תמיר אדרי.
ניר וקנין בעל חברת 'קליקידום' משדרות אמור היה להיפגש איתו השבוע כדי לתכנן מהלך שיווקי להשקת הסינגל החדש שלו מה שלא יצא לפועל. מאז היוודע הבשורה הראש מלא במחשבות. לאחרונה התהדק בנינו מחדש הקשר ותכננו יחד לעשות לא מעט דברים משותפים. להפיץ את השיר החדש ולהרים פרויקט מוזיקלי שדרותי נוסף. בלילה כל פעם שעצמתי עיניי דמותך הייתה מולי. החברים שמגיעים או מרימים טלפון לא מפסיקים לדבר עליך.
הפצת שמחת חיים להמון אנשים ולא בכדי הפייסבוק וכמות האנשים שמדברים על זה גדולה מאוד.מקרים מצערים כאלה נותנים לחיים האלה פרספקטיבה לחיים. פתאום נפקחות העיניים ואנחנו מבינים שאנחנו כל היום במרוץ החיים אחר שטויות".
גם חברת הילדות שלו, סיוון מגידיש התקשתה להיפרד ממנו, היא סיפרה על הבקשה שלו שתגיע לבקר אותו במושב שבו התגורר בשרון. ״טרגדיה : בנו של הזמר חיים אוליאל נמצא מת בדירתו״ ???? כתבה בפוסט מרגש. היי אתה, יא קוסםםם זוכר?! פחחח למה מה אני קוסם ? זוכר שהגעת לחנוכת בית שלי ולבשת גקט׳ ארוך ובכניסה לבית אני ואתה נפלנו מצחוק.. אמרת לי היום אני קוסם…
זוכר את גיל 14 כשהייתי עם חום גבוה ועלית אליי לחדר וישבת על כיסא מול המיטה שלי? זוכר איך רקדנו סלסלה ״כמו איזה שני משוגעים״ מול הקפה של מישה?! זוכר כשחזרת מארה"ב ובאת אליי ראשונהההה!!! זוכר את אבא שלי ? ״לא יוסי ולא גן עדן״…
זוכר שילדתי את מאי והתרגשת כמו ילד,באת לבית של ההורים שלי עם סלסלה ענקית של בשמים ושאלת מיליון שאלות על הלידה..זוכר ? את השבת שעשינו ביחד ואמרת לי סיוון אני מרגיש בארוחת חג…..כמה שימחת אותי!
זוכר שפתחתי את הסטודיו אמרת לי רק אני עושה לך ג׳ינגל ויום למחרת כבר שלחת לי אותו מוכן.. זוכר את מכונת הקעקועים? את הטלפונים המוזרים שהיית מביא? זוכר את הסימני שאלה בשעות לא שעות כיאה למשוגע כמוך?! זוכר כשילדתי את מרום חיפשת טרמפ בכל העיר להגיע לברית בקרית גת?
זוכר לפני חודש שנפגשנו שסיפרת לי שסיימת עם השלילה והגעת עם מפתחות של רכב..אמרת לי מתי יושבים? אבל סיוון אני מזהיר אותך..אל תכריחי אותי לשתות! זוכר את השיחות שלנו? שנים על גבי שנים כמעט בכל יום!!!!
זוכר שלמדנו יחד במכללה? כמה חשבו שאנחנו אחים? זוכר כמה דאגתי לך? אני לא אשכח לעולם!!!!!!! אתמול אמא שלך אומרת לי , נו סיוון..ראית כמה שעות אנחנו מחכות? לא סתם..תכף הוא יכנס וניתן לו כזו סטירה מצלצלת על מה שעשה לנו..בול אתה ניב! אני לא נפרדת מימך ניב וכנראה שלא אצליח להיפרד אף פעם.. היית לי חבר נפש, היית לי יותר מאח! לא אצליח לקבל את הבשורה הקשה הזו עד אחרון ימיי".
רצה להמשיך את הבשורה של שדרות
מקבוצת הווטסאפ של החברים הקרובים, רובם מוסיקאים שפגש בדרך נחשפתי לכמות השירים שיצר והלחין לכל אחד ואחת, בכל שיר אי אפשר שלא להתפעל מהכתיבה המופלאה, החכמה והמרגשת שמספרת את הסיפור שלו, סיפור על מוסיקאי מלא רגש ואהבה, סיפור על מוסיקאי עם יכולות מוסיקליות בלתי נגמרות- מתופף ומנגן, כותב ומלחין, מקליט ומעבד ואילו חומריו היו נחשפים לכל המדינה כולם היו מבינים איזה מוסיקאי ענק חי בקרבנו.
"ניב גרם לכולנו לשמוח ולצחוק, עכשיו כולנו עם דמעות וכאב על אובדן מיותר" סיפרו החברים בתסכול גדול, כל אחד בתורו סיפר על הקשר שלו עם ניב וללא ספק המכנה המשותף לכולם זה שמחת החיים וחיוך של אישיות כובשת, כזה שגם הוא מרגיז אותך אתה לא יכול שלא לצחוק ממנו.
אחד השירים האחרונים שהוציא אוליאל ז"ל לדף היוטיוב שלו
סינגל שהוציא אוליאל ב2011 וזכה להצלחה גדולה
לאורך השנים קיימתי עם ניב לא מעט ראיונות, הוא תמיד ידע לענות בכנות בלי פילטרים ותמיד ידע לספק תשובות יצירתיות. כך למשל הוא עצר ראיון בבית הוריי. "עזוב אותך מכל המוסיקה ושירים מרגשים, מה שאותי מרגש ואת זה תכתוב לפני הכל בכתבה ומצידי שתכתוב רק את זה שהיא נתנה לי קוסקוס טעים" אמר בחיוך מקסים, "אתה מבין מה זה שדרות? זה לבוא לעיתונאי לבית, שיאסוף אותך, ויביא לך קוסקוס ויביא לך אפילו אבטיח קר, ישים עלייך מאוורר כדי שיהיה לך נעים וישאל אותך איך אתה רוצה שתיראה הכתבה, אתה מבין, בת"א זה לא היה קורה, אין דברים כאלה, זה מבחינתי שדרות כשאנחנו מדברים עליה כבית ומשפחה".
לניב היו המון חלומות להגשים במוסיקה, בין היתר היה חשוב לו להמשיך להפיץ את הבשורה משדרות, כך היה כאשר יזם את תחרות כוכב הדרום אי שם בשנת 2007 עם כותב שורות אלה, כך היה כאשר חידש את השירים של שפתיים שהפכו ללהיט רחבות וכך היה כאשר רק לאחרונה דיבר על הרצון שלו לקיים מופע של יצירות מקוריות בשדרות. הוא נסע לפני עשר שנים לארה"ב כדי להגשים חלום מוסיקלי, בשנת 2016 היא מיצה את ארצות הברית ושב לישראל, לשדרות. בשנים האחרונות הוא עסק בעיקר במוסיקה ואף פתח אולפן הקלטות בעיר אשקלון שם עבד עם לא מעט מוסיקאים. בשנה האחרונה עבר להתגורר באזור השרון ונהנה מאוד משירת רחוב תוך כדי המשיך להפיק שירים, רק לאחרונה ביקש להוציא לרדיו שיר חדש שכתב והלחין.
בראיון שהעניק ל'דין וחשבון' לפני שלוש שנים סיפר אוליאל ז"ל על החזרה לישראל: "האמת היא שבשנתיים האחרונות התחלתי ליצור שוב מוסיקה, לקחתי עוד כמה שירים של שפתיים ועשיתי להם חידושים, שלחתי לארץ לאבא שלי סקיצות, הוא ממש התלהב והתקשר אליי. הוא פתח את השיחה "יאללה בן הגיע הזמן לחזור לעשות מוסיקה", הייתה כמובן שיחה עמוקה של שלוש שעות שבסיומה החלטתי לחזור".
באותו ראיון הוא גם התייחס לחלום הגדול שלו לראות את שדרות מתפתחת מוסיקלית: "הייתי רוצה לראות השקעה תקציבית גדולה בתחום המוסיקה שהעיר תתחיל להצמיח מחדש עוד דור של מוסיקאי שיעשו לנו הרבה כבוד. שדרות לצערי היום לא מייצרת גיבורי תרבות אבל הם חיים בנינו וצריך לדחוף אותם קדימה. דבר נוסף, אני חושב שהעיר צריכה להנהיג מדי שנה תחרות מוסיקלית כדי לעודד ולעורר את המוסיקאים המוכשרים".
במקום חתונה- לוויה
לניב אוליאל היו לא מעט מחזרות אבל הייתה אחת שהוא ידע לספר עלייה שהיא אהבת חייו, בהקלטה ששמורה לנו הוא מספר בשנת 2017 שהוא מבחינתו מצא את האישה שאיתה ירצה להתחתן. מדובר בזמרת דורין אור אעידן הזכורה לכולם מלהקת האחיות "סיסטרס", הוא הכיר אותה בשנת 2011 לאחר שהאוליאלים הקליטו עם הלהקה את 'ללה פטימה'. לפני כשנה וחצי הם חזרו לזוגיות ותכננו את המשך החיים ביחד אבל רצה הגורל וכל אחד המשיך לדרכו. השבוע לאחר שהיא קיבלה את הבשורה, הסכימה לשתף פרט אישי מצמרר מתוך היומן שהיה להם: ניב ודורין קבעו להתחתן בתאריך 18.8, יום ראשון הובא ניב למנוחות מדובר בתאריך 18.8.
על האבידה סיפרה בכאב גדול "היי, קצת נעלמתי כי נעלם לי חבר קרוב מהעולם, מוות פתאומי שנחת על כולנו, זה מוזר ואני בשלבי עיכול במערכת שנקראת חיים מעולם, מעולם לא חוויתי מוות של אדם קרוב וכשזה ממש קרוב זה אשכרה בלתי נתפס אבל זה גורם לי לתפוס את החיים חזק ולזכור שכל רגע בעולם הזה זה מתנה ומי שיקרא לזה קלישאה עדיין לא פתח את העטיפה. אל תבזבזו שנייה של זמן שלא יחזור ואם יש לכם רצון להגיד משהו למישהו זה הזמן".
הבמאית יערית כנה נפרדת בכאב
ניבי,
השעה אחת בלילה ואתה מתקשר. ידעת שאני קנאית לשעות השינה שלי . ידעת גם שאתה היחידי שעליו לא אצליח לכעוס גם אם אשתדל ממש, מה גם שהזמן בעבורך היה עניין של מה בכך – פיקציה .
בכלל, ניתוח מחשבתי את העולם שלנו היה חלק נכבד מהשיחות שלנו.
מקו הטלפון בקע קולך המתוק ובנימה מתרגשת אמרת: "יעריתושששש, אז את שומעת? אני צריך אותך מחר באולפן. עלה לי רעיון לשיר מפחיד ברמות . בקיצור, מתי את באה ומה להכין לך לאכול או שככה נתארגן על מנה חמה, ביסלי ומים עכורים מהברז? טוב, בקיצור, מתי את מגיעה?" אני, שימיי היו עמוסים לעייפה ,עניתי שאקפוץ במשך היום , ניתקתי וחזרתי לישון ואתה? אתה כבר היית בעיצומה של עבודה על העיבוד והיצירה החדשה שלך (מיני אלפי יצירותיך המפעימות ומרגשות כל לב) שהחלה לקרום עור וגידים.
עבודה באולפן עמך הייתה אחת החוויות המצחיקות והמדהימות שניתן היה לחוות: החל מההתבוננות בך פורט על מספר גיטרות מסוגים שונים, על הקלידים, על כלים נוספים, על העיבוד, ההרמוניות, ידעת איזה תו, פרימה, סקונדה או מרווח מוסיקלי מתאימים ואילו לא, וכלה בשיחות על הטקסטים שמאחוריהם עמדה תורה שלמה של גאונות שלא קשה היה לזהות בך. הוורסטיליות שבך שעד היום מדהימה אותי: לא מכירה עוד אדם שידע לעשות כל כך הרבה דברים בבת אחת ובתשוקה שניתן היה לדמות אותה להר געש מתפרץ. זה ניחן בך גם כשעבדנו על "דברים קטנים" כגון: ג'ינגלים והקלטות לבתי עסק. גם לשם הכנסת משמעות, דיוק והמון המון אהבה.
את החיוך והצחוק משובבי הנפש שלך לא אוכל לשכוח לעולם. זוכרת שכל הזמן צחקת . תמיד צחקת והצלחת להצחיק , גם כשלא הייתי במצב רוח טוב. גם כשעברו עליי ימים קשים. ידעת למצוא את המקום הזה בנפשי שרק עם מיקרוסקופ ניתן היה למצוא , כדי להביא אותי לידי כך שאשכח מהצרות ואבין שהכול עובר ואצטט את דבריך: "תקשיבי, החיים הם ג'ונגל . מה, את חושבת שלאריות קל יותר? גם הם צריכים לצוד ולשרוד אבל ההבדל היחידי ,הוא ,שלנו יש את היצירה ולהם אין. לנו יש נחמה ומה להשאיר בעולם הפראי והפלאי הזה ולהם אין מה להשאיר כאן, אז הילחמי על מקומך או שבי במערה, מה שבא לך, רק זכרי שמוצעות בפנייך אפשרויות רבות ו… אה, כן. איך שכחתי? ואהבה בשפע שמחכה שתקטפי אותה כמו שקופים קוטפים בננות".
נביאולי- כך כיניתי את עולם הדימויים הפנטסטי שלך שבא לידי ביטוי באופן גאוני ורהוט גם בספר הפנטזיה המרתק "ארץ המראה" אותו כתבת וזכיתי לקרוא. כמה זכיתי!! זכיתי שתהיה חלק מהווייתי, מחיי, מיצירותיי, מהגיגיי. היינו אח ואחות לשיגעונות המחשבתיים האחד של השניה מבלי לשפוט שום מחשבה או אמונה, מוזרה ככל שתהא.
היום, בדיעבד, כשאני עוברת על ההתכתבויות בינינו -חזור ונשנה – מבינה שהיית המדריך הרוחני שלי (ושל בתי המתבגרת שכה משוועת לשיחותיך עמה) ולא שמתי לב לכך. לפתע הטקסטים שלך נשמעים ונראים לי ברורים, חדים ובצבעים עזים משנראו בעיניי טרם עזיבתך אותנו. הייתה בך אהבת אדם נדירה ומקום בלב לכל כך הרבה אנשים.
העולם צריך להכיר את היצירות שלך, את האמת שלך. לא נותר בידינו אלא ליישם את האמרה : "מעשיהם של צדיקים נעשית בידי אחרים" – בשבועות האחרונים התחלנו לעבוד על מוסיקה להצגה שאני מביימת וכל כך התרגשת מהעניין, אבל ההצגה חייבת להימשך ואתה תהיה חלק ממנה ואשאיר כיסא ריק שיוקדש לך במיוחד-מבטיחה!.
ניבי שלי, שלנו, גדלת וצמחת בבית שכולו אהבה , שמחה ויצירה. רבות דיברת על הוריך ואחיך ועל כמה שאתה אוהב אותם ועל כמה שאתם – כמשפחה – נדמים בעיניך כעץ שתול על פלגי מים ועתה, העץ הזה נותר יתום מאחד הענפים ששאף כל כך גבוה ואולי אחד הענפים המסועפים ביותר שבו עד כי נגדע באיבו מריבוי עורקים.
לעולם לא אשכח אותך, אתה ממשיך ותמשיך לפעום בנשמתי.
תודה על האור שבך. על היותך -בין אם בארץ , בין אם ברקיעים הגבוהים אליהם הנך משתייך עתה.
יהי זכרך ברוך ותהא נשמתך שלווה בעולם הרוח.
אוהבת לעד, יערית כנה.