30 שנה אחרי שהוקמה, התייצבה בסופ"ש האחרון להקת 'טיפקס' להופעה במקום שבו הכל נולד, היכל התרבות בקיבוץ דורות שם במסגרת שיתוף פעולה בין שדרות לשער הנגב שקיבץ תלמידים תיכון מהרשויות השכנות הכירו מייסדי הלהקה קובי אוז וגל פרמן וכל השאר היסטוריה. כתב 'דין וחשבון' היה שם כדי להתרגש איתם וליהנות מערב בלתי נשכח.
כבר שלושה עשורים שלהקת 'טיפקס' היא פסקול במוסיקה הישראלית אבל עבור מי שגדל בשדרות היא הרבה מעבר, היא מקור לגאווה, היא שרה את הילדות שלנו, היא זו שיחד עם 'שפתיים' ו'כנסיית השכל' שמו אותנו על המפה הרבה לפני שהשכנים מרצועת עזה הפכו אותנו לעיר הקסאמים, היא זו ששרה בשפה שלנו, היא משלנו למרות שקובי אוז כבר מזמן לא חי כאן. "אתלה באילנות גבוהים ואגיד שאני ושדרות זה קצת כמו יוסי בנאי וירושלים, יוסי ז"ל חי שנים רבות בתל אביב ותמיד היה מזוהה עם הירושלמיות, כך אני מזוהה לשמחתי עם השדרותיות "הסביר לי קובי אוז באחד הראיונות על הקשר מרחוק עם שדרות, "שדרות היא כור מחצבתי, אני מעריץ את התושבים, קיבלתי משדרות המון בילדותי ואני חושב שבשנים האחרונות שדרות נתנה לכל מדינה את הלב – היא שכבה על הגדר והייתה השכפ"צ של כולנו".
ביום חמישי שעבר, מארגני פסטיבל דרום אדום בעיתוי מושלם נתנו הזדמנות נהדרת לחזור עם "טיפקס" למקום שבו הכל נולד, היכל התרבות של קיבוץ דורות. "יום נוסטלגי בשבילנו. הערב הוא מיוחד ואני מאוד מתרגש כי אנחנו מופיעים לראשונה באולם שבו הוקמה הלהקה. לי כבר אין שיער, תמיר חרדי, עינב פרש לפני עשורים ורק גל נראה אותו הדבר (חמסה)" סיפר אוז בהומור המיוחד שלו שליווה את המופע מתחילתו ועד סופו אותו הגדיר בשפתו "זו האמא של סגירת המעגלים".
לרגל המאורע החגיגי, היכל התרבות של דורות התמלא במאות מעריצים משולהבים וגם מי שלא גדל על טיפקס כמו אישתי, חווה מופע עם אנרגיות מטורפות. זה התחיל בקליפ המיוחד "עבודת כפיים" שגם אני תרמתי את חלקי בקלטת ישנה מהבוידעם. הקליפ שמספר על תחילת הדרך של אוז בלהקת 'שפתיים' אבל יותר מכל את האותנטיות של שדרות בימים שכולם חגגו אירוע באולמי זיוה, לימים מלכיאל. זה נמשך בביצועים מרגשים ללהיטים של כל התקופה, שירים שהזכירו לכל אחד מאיתנו תקופה אחרת בילדות, אני למשל זוכר את הישיבה בהפסקות של כיתה ז' כשהמוסיקאים של הכיתה ביצעו את "אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון".
הזיכרון שהכי הרבה תפס אותי זה השיר "הרבי גו' כפרה", 1992 קצת לפני שיצא אלבום הבכורה, התייצבה חבורה מוזרה של מוסיקאים להופעה ראשונה בשדרות, חגיגת ל"ג בעומר שהפיק בית חב"ד המקומי, אין ילד בשדרות שלא הכיר את השיר שידע לספר את סיפור הקמעות ותעשיית הרבנים בצורה נושכת ומגניבה הרבה שנים לפני שהיא הפכה לתופעה בתרבות היהודית. אגב, זה השיר לדעת רבים שהביא לטיפקס את הפריצה הראשונה לתודעה הישראלית.
הסיפור הנוסטלגי המשמעותי של הערב הגיע לפני השליש האחרון של המופע. אוז, עזב את הבמה ועלה לשורה הלפני אחרונה באולם כדי למחיש איפה ממש זה התחיל. "הייתי תלמיד תיכון בגוטוירט אולי בית הספר עם השם הכי ארוך כי כשהיו שואלים איפה אתה לומד הייתי עונה "בית ספר תיכון גוטוירט עמל על שם
באותה תקופה לפני שלושים שנה לא ממש הייתה אהבה בין הקיבוצניקים לשדרותים, אתם יודעים הם היו המפעלים שהעסיקו את הפועלים משדרות. באותה תקופה מועצת שדרות ומועצת שער הנגב הגו פרויקט שיתופי, הם מארחים אותנו, אנחנו מארחים אותם, הם באו ליהנות אנחנו באנו בעיקר לריב מכות (בחיוך רחב), באחד משיתופי הפעולה הזמינו אותנו תלמידי תיכון משדרות להתארח כאן באולם דורות כדי לראות את המופע "מאמי" ואז ממש כאן פגשתי את גל פרמן שהציע בוא נקים להקה. שאלתי אותו על מה הוא מנגן, אמר לא ממש מנגן אבל נסתדר, צירפנו את המתופף תמיד ימיני מקיבוץ רוחמה ויצאנו לדרך".
השנה היא 1988, בהתחלה שם הלהקה היה "ההוצאה לפועל" אבל בשירות הצבאי זה לא החזיק מעמד אבל לאחר מכן החליטו לשנות ל"טיפקס" כדי "למחוק" את הגבולות בין האנשים בישראל. בשנת 1990 הקליטה הלהקה שיר ראשון, "העוול". ההרכב כלל אז את אוז בשירה וקלידים, פרמן על הבס, עינב כהן בגיטרה ותמיר ימיני בתופים. בתום ההקלטה צורפו רמי יוסיפוב ואבינועם מרטון. המפיק דני רכט התמנה לתפקיד מנהל הלהקה ויועצה האמנותי, ובשנת 1992 הוציאה הלהקה אלבום ראשון בחברת "הד ארצי", בשם "שביל קליפות הגרעינים", ממנו התפרסם הלהיט "הרבי גו' כפרה".
סיפור נוסף ששיתף אוז השזור עם שדרות הוא על הנסיעה לייצג את ישראל באירוויזיון עם השיר השנוי במחלוקת "פוש דה באטן". "כשנתבקשנו לבחור שיר לאירוויזיון אמרתי שאני רוצה להביא את המציאות של שדרות לבמה המרכזית של אירופה, להמחיש את המציאות של שגרה ופחד, כתבתי שיר שהוא סיוט של כל אירוויזיון, אני מדבר בעצם על כל מה שרצו להסתיר, חרדה קיומית, טרור בינלאומי, נשק אטומי בידיים של יחידים, כל זה הבאנו להם לתוך הפרצוף. נלחמנו בנו חבל על הזמן ועשינו הכל כדי לעלות עם זה להופיע. האירופאים התעניינו מאוד בפוש דה באטן אבל בארץ מה שעניין את הישראלים האם נזכה או לא נזכה, האם נקבל ליטוף מאירופה או לא נקבל, אבל אנחנו באנו להשאיר שריטה. בתחילת השיר כתבתי ראפ בשדרותית: מסרים מתפוצצים עלי, טילים מתעופפים וגם נופלים עלי , שוטרים וגנבים מתרוצצים עלי והם קופצים עלי מתקרצצים עלי אללי אללי תענה לי אלוהי הי הסיוט הזה ארוך מדי , כשאני בקושי חי וכולם מכוונים אלי זה מוקדם לשיר אולי שנתתי לך חיי
ווי ווי – המשטרה וויאוו וויאוו – צוות הצלה הנה זה בקדם שיר ללא סלאם אדום זה לא רק צבע זה יותר כמו דם".