ערב סוכות לפני 12 שנים, דורית בייניסאן בת השנתיים ויובל אבבה בן הארבע שיחקו בחצר כשלפתע ללא כל התראה התפוצצה רקטת קסאם שהרגה אותם. בראיון מחזיר אותנו אביה של דורית, גינטו ליום הנורא ההוא ומסביר למה חשוב לו שהמקרה לא ישכח מהתודעה
התלווינו עם גבי גינטו בייניסאן אביה של דורית וקרוב משפחתו של יובל אבבה למקום שבו לפני 21 שנים רקטת קסאם שנחתה ללא התראה והנחיתה על המשפחה והעיר כולה מכה כואבת שצרובה עד היום בזיכרון של כולנו. למרות הזמן שחלף, הכאב עדיין קשה מנשוא.
הוא עמד שם דקות ארוכות ובהה בגלעד הקטן, שהקימו בסמוך לביתם לזכר ביתו דורית בת השנתיים ובן דודה יובל בן הארבע, המקום בו קיפחו את חייהם ברגע אחד. האבא, גבי )גינטו( בייניסאן לא צריך את הגלעד בשביל לזכור ולמרות זאת הוא מכיר שם כל פינה, וכל אות חרוטה לו עמוק בנשמה. "אני תמיד עובר כאן, גם אם זה לא בדרך ואני צריך בכלל לכיוון אחר" הוא אומר "עומד ומסתכל שוב ושוב, קורא את האותיות הקטנות לזכרם וממשיך הלאה. חשוב לי שגם אנשים אחרים יעשו את זה, שכשיחלפו יעצרו רגע ויסתכלו, יזכרו". זה היה אירוע מטלטל, אולי מהזכורים ביותר בעיר שדרות, שאיבדה ברגע אחד שני פעוטות, שבסך הכל שיחקו בחצר.
רבים זוכרים אותו, אבל גבי נושא את הכאב הזה יום יום. הימים האלה, רגע לפני חג סוכות, הם הקשים ביותר, כי זהו גם יום האזכרה של דורית ויובל, שהשנה יציינו 21 שנה למותם. למרות הזמן שחלף זוכר גבי כל רגע ויודע לשחזר במדויק את אותם הרגעים, בהם הבין שביתו הקטנה כבר לא בין החיים. כמה שעות קודם לכן עוד ראה אותה בוכה בשמלה לבנה וחגיגית, חיבק אותה חזק וליטף את ראש, זה למעשה הזיכרון האחרון שלו ממנה. "יצאתי מהבית למכולת והיא עמדה בחצר ורצתה לבוא איתי" הוא מספר "אני לא הסכמתי וביקשתי ממנה לחכות עד כשאחזור, חזרתי תוך זמן קצר והיא עדיין הייתה בוכייה, חיבקתי אותה והרגעתי. זה הזיכרון האחרון שלי ממנה, שהולך איתי לכל מקום".
"באותן שניות לא דמיינתי אפילו שקרה משהו לילדים"
כשהגענו למקום שבו מצאו את מותם שני הילדים הקטנים היה נדמה כאילו הזמן עצר מלכת, סימני היום הארור ההוא עדיין ניכרים על פני השטח, בכניסה לבית של משפחה קסה שם שיחקו דורית ויובל עד שהרקטה התפוצצה וגדעה את חייהם,עדיין יש חלק שחסר בחומת הבית, על המדרחוב יש עדיין כתמים ומהמורות שנפערו מאותם רסיסים. "המקום הזה נמצא עשרות מטרים בודדים מביתי ומדי יום אני תמיד מעדיף לא לעבור ליד המקום הזה כי זה כואב מאוד" הוא אומר לנו, "חוץ מגלעד הזיכרון שהניחו בשכונה באמת שום דבר לא השתנה".
במהלך השיחה שלנו ניגש אלינו רונן אדרי בעל משאית של משאבות, הוא מייד הבין על מה שיחתנו ושיתף אותנו בחוויה האישית שלו מאותו אירוע. "כמה זמן עבר מאז" הוא תוהה ואנחנו משיבים ש"כבר 12 שנים", "וואו, אני לא מאמין שעברו כבר 12 שנים, בשבילי תמיד זה נראה כאילו זה היה אתמול כי אני זוכר מצוין את היום ההוא" הוא מוסיף וממשיך לספר לגינטו את השלשלות האירועים של מי שמתגורר מעבר לכביש. "הייתי באמצע מקלחת כשאישתי צעקה לי שהיה פיצוץ, הרי
יובל אבבה
כמו שאתה יודע היו אלה ימים שלא הייתה בכלל התראה כמו היום, הייתה שריקה ורקטה הייתה מתפוצצת. יצאתי מהמקלחת שמתי עליי מכנס ופתאום אני שומע פיצוץ אדיר כי הרי 2 דקות לפני כן רקטה נפלה בצד השני של השכונה בשטח פתוח, יצאתי מהבית וראיתי עשן, רצתי למקום והמחזה שנגלה למול עיניי היה קשה ומחריד, הרמתי את הילד הקטן )יובל( ועליתי מהמדרגות כאן לכביש הראשי כדי שיבוא מד"א וייתן לו טיפול מהיר, בינתיים בגלל שהייתי בלי חולצה הורדה מאיזה נער חולצה כדי לעשות לילד חוסם עורקים, לצערי ואני אומר את זה עד היום בכאב גדול זה כבר היה מאוחר. מאז המקרה הזה צרוב בזיכרון, איך אפשר בכלל לשכוח את זה".
מבחינתו של גינטו את האירוע הוא זוכר במדויק אבל עד הרגע שהוא הבין כי הילדים נפגעו "מאותו רגע אני פשוט לא זוכר כלום, רק שחור בעיניים, מחזה קשה ביותר שלא נתנו לראות יותר מדי למרות שמבט אחד על הזירה הספיק לי".
איפה תפסה אותך הנפילה של הרקטה?
"אני זוכר כל רגע באסון הזה, כל התמונה המלואה בראש שלי עד היום, כאילו לא עברו 21 שנים. זה היה ערב חג סוכות והשעה הייתה בערך חמש אחר הצהריים. הייתי אצל השכנים, בקרבת מקום וכשחזרתי הביתה אישתי והילדים לא היו בבית, ידעתי שהם אצל קרובי משפחה בבניין הסמוך. ניסיתי לפתוח את הדלת והיא הייתה תקועה, עמדתי שם כמה רגעים ותיהיתי מה קרה פתאום עם המנעול ואז שמעתי את הפיצוץ. זה היה בשנת 2002 אז עוד לא הייתה התרעת 'צבע אדום' וקאסמים נפלו פשוט ללא שום אזהרה ולכן אי אפשר היה לתפוס מכסה. מיד הבנתי שזה קרוב מאוד, ראיתי גם עשן והמון אבק ורצתי למטה לגינה, ידעתי ששם אישתי והילדים. מצאתי את אישתי נסערת מאוד ובפאניקה ניסיתי להרגיע אותה והיא רק צעקה 'הילדה' 'הילדה', באותן שניות לא דמיינתי אפילו שקרה משהו לילדים. כשהסתובבתי וראיתי אותה, הבנתי מיד.
דורית שיחקה עם יובל בכדור, הוא התגלגל להם והיא רצה להביא. מדובר בסך הכל במספר מטרים בודדים שהיא התרחקה מהגינה ויובל בעקבותיה, בדיוק שם נפל הקאסם. התמונה שלה, מוטלת שם על הקרקע בתוך שלולית של דם, כשהקאסם לידה ויובל שני מטרים ממנה גם הוא ללא רוח חיים לא יוצאת לי מראש עד היום. זה הדבר האחרון שאני זוכר משם, מהרגע הזה הכל נמחק. אנשים שהיו שם מספרים שצעקתי והשתוללתי, אבל אני לא זוכר שום דבר יותר".
איך מצליחים להתרומם מדבר כזה?
"איך?! אני באמת לא יודע. אני חושב שאני מקבל כוח מלמעלה, בזכות האמונה החזקה שלי בקדוש ברוך הוא. אני גם לא האמנתי שאצליח, גם היום אני מסתכל על עצמי ולא מאמין שאני חזק כל כך ומתמודד בצורה כזאת. זה לא תמיד היה קל, למעשה, זה לא קל גם היום ויש הרבה רגעים של שפל ומשבר אבל האמונה מחזיקה אותי. אחרי שקמנו מהשבעה הבנתי שיש לי שתי אופציות או להתרסק או להמשיך בחיים למען האישה והילדים שלי ובחרתי באפשרות השנייה. שנה אחרי שדורית נהרגה אישתי חלתה במחלת כליות קשה וסופניות ואני עוזר לה וסועד אותה עד היום, היא עוברת טיפולי דיאליזה יומיומיים. פשוט הבנתי שצריכים אותי, האישה והילדים שאני לא יכול להרשות לעצמי ליפול כי כולם ייפלו ביחד איתי. קיבלתי גם המון תמיכה מהמשפחה, החברים והקהילה וזה ללא ספק גם בזכות זה. אני לא אגיד שאין רגעי משבר, לפעמים מה שמקרינים כלפי חוץ שונה מאוד ממה שמרגישים בלב בפנים, אבל אני תמיד מקבל את הכוח להתרומם, להמשיך הלאה ולא להישבר".
עד כמה האסון הזה מלווה אותך היום, 21 שנים אחרי?
דורית בייניסאן ז"ל
"אני חי יום יום, שעה שעה את המוות של דורית ויובל למרות שחלפו 21 שנים. תראה, יש מוות טבעי, שאיתו הרבה יותר
הגיוני להתמודד. אבא שלי נפטר לפני ארבע שנים, מאוד אהבתי אותו, הערכתי והייתי קשור ומוחבר אליו והמוות שלו הוא קשה, אבל טבעי והגיוני. לאבד ילדה בת שנתיים וילד בן ארבע מקסאם זה קשה גם שעברו 21 שנים. זה לא טבעי, לא הגיוני ובלתי נתפס. זאת מכה קשה מאוד, אני לא מאחל לאף אחד בעולם, גם לא לשונאים שלי, להתמודד עם טרגדיה גדולה כל כך. דורית הייתה ילדה מיוחדת, בוגרת מאוד לגילה, חכמה ונבונה. היינו מתפלאים ממנה בכל פעם מחדש ונדהמים מהידע שלה, אבל היא לא הספיקה כלום. אני כל הזמן חושב עליה, יש דברים רבים שמזכירים לי אותה וזה לא עובר עם הזמן. אני תוהה איך היא הייתה היום, היא הייתה צריכה להיות בת 14, איך היא הייתה נראית, מה היא הייתה אוהבת. אפילו כשאני שומע מישהו קורא 'דורית' אני מיד קופץ. ככה אני חי, בין שני עולמות, העצב הקשה שלי לצד המציאות היומיומית וההבנה שחייבים להמשיך הלאה כי פשוט אין ברירה אחרת".
"חג סוכות מתחלק אצלנו, כמובן, לשניים"
ביום ראשון יחגוג עם ישראל את חג הסוכות, גם אצל משפחת בייניסאן יחגגו את חג הסוכות אבל בחג הזה כנראה תמיד ילווה אותם מה שאירע לפני 12 שנים. ביקשנו מגבי להחזיר אותנו אחורה ליום ה-29.09.2004 סמוך לשעה חמש בערב, כשעה ורבע לפני כניסת החג.
למרות האסון המשכתם לחיות פה ועברתם מציאות ביטחונית לא קלה?
"נכון, עברנו את כל הטפטופים, המטחים והמבצעים. אני כבר הרבה שנים גם חלק מצח"מ, מגיע לזירות ומטפל. בוודאי שיש פחד ותחושת אי-נעימות, אבל אני בעיקר דואג לילדים. אבל צריך להבין שהמציאות היום גם השתנתה, למדני איכשהו לחיות עם זה. דורית נהרגה בתקופה הקאסמים לעבר העיר רק התחילו ולא היינו מחוברים למערכת ההתרעה. היום כבר יש 'צבע אדום' ויש מיגוניות ומודעות. רק לפני שבועיים נפל פה שוב קאסם, זאת המציאות שאנחנו חיים בה והאויב רק מתעצם ומתחמש. צריך לעשות הכל בשביל שיהיה פה שקט, שהילדים שלנו ישנו ויגדלו בשקט, אבל גם ברור לי שזאת מציאות שקשה מאוד לשנות. אני יודע רק דבר אחד בוודאות, שמספיק טיל אחד בשביל להרוס ולמוטט משפחה שלמה".
איך אתה מגיע לערב סוכות מבחינה נפשית?
"חג סוכות מתחלק אצלנו, כמובן, לשניים. סוכות שלפני האסון וסוכות שאחריו. לפני האסון שמחנו מאוד ובדרך כלל אירחנו את המשפחה המורחבות אצלנו. אחרי מה שקרה אני צריך להכין את עצמי נפשית כבר חודשיים לפני, קשה לי מאוד בתקופה הזאת. מצד שני אני נזהר מלמעלה ומבין שאני צריך לחגוג את החג כמו כל עם ישראל וזה מה שאנחנו עושים".
חשוב לך שהאירוע לא ישכח?
"חשוב לי מאוד ובגלל זה אני כל הזמן מדבר על זה, מזכיר ומשתף. תראה, כל אחד מתמודד עם דברים בצורה אחרת, זה אופי. יש הורים שעברו אסונות כאלה ואחרים והם נסגרים, מעדיפים שלא לדבר ולא להציף, זה כנראה כואב וקשה מידי. אני ההפך, אני מדבר ומספר. חשוב לי שלמרות הזמן שחלף ושיחלוף, כולם יזכרו שפעם היו פה שני ילדים, דורית בת השנתיים ויובל בן הארבע, שיצאו בסך הכל לשחק בכדור בגינה ולא חזרו".