הוא היה בן 6, ילד מפוחד ומבוהל, שהוצא מביתו בשל אלימות קשה מצד הוריו. משפחתה של מלכה קיבלה אותו בחום ואהבה והעניקה לו בית. היום, שש שנים אחרים, מ' עדיין מתגורר עם מלכה וילדיה. ואין זאת הפעם הראשונה שהיא קולטת ילדי אומנה ונותנת מכל הלב את הדבר הטריוויאלי שכל ילד זקוק לו- אהבה ובית. בראיון מיוחד היא מספרת על איך הכל התחיל ומה נותן לה את הכוח להמשיך למרות הקושי
לפני כעשר שנים פנו מלכה (שם בדוי) ובעלה למכון "סאמיט", השרות למשפחות אומנה באזור שדרות והדרום, והביעו את רצונם לשמש משפחת אומנה. השניים, הורים לשלושה ילדים, הגיעו מבתים שהנתינה הייתה לא רק ערך עליון אלא גם עניין שבשגרה, וכששמעו על האפשרות לשמש משפחת אומנה לילדים, שהרשויות נאלצו להוציא מבית הוריהם, החליטו שזו ההזדמנות שלהם לעשות משהו אמיתי למען אותם ילדים.
הדבר היחיד שעליו חשבנו אז היה מה יקרה אם מיד אחרי שנקשר רגשית לילד או לילדה, יוציאו אותו ויחזירו אותו להוריו או יעבירו אותו לפנימייה" מספרת מלכה. "לא חשבנו שעלולים להיות קשיים בקליטת הילדים, זה בכלל לא הטריד אותנו, ידענו שלא יהיה דבר שלא נוכל להתמודד מולו. כשיש אהבה ורצון אמיתי לתת השאר מסתדר מאליו, לאט או מהר זה לא משנה, העיקר שמסתדר".
בני הזוג החלו בהליך השמה ובדיקה, שבחן את מידת התאמתם להיות משפחה אומנת, כשחלק מאותה הכנה היה קורס בו נפגשו השניים עם עובדות סוציאליות ומנחות אומנה, שוחחו על מהות האומנה, שמעו הסברים על התהליכים שעוברים הילדים, ההורים האומנים, ההורים הביולוגיים ועוד. עברנו את כל המיונים ומאותו רגע בו אמרו לנו שנמצאנו מתאימים ישבנו בבית וחיכינו ליום שבו נקלוט ילד או ילדה לביתנו".
הפעם הראשונה
על הפעם הראשונה בה הגיעו ילדים למשפחתה של מלכה, קשה לה לדבר שכן דווקא במקרה הראשון קרה לה ולבני משפחתה הדבר ממנו שהם חששו יותר מכל. "קיבלנו תאומות בגיל גן חובה. נקשרנו אליהן כבר מהיום הראשון שכף רגלן דרכה בבית. שמונה חודשים הן היו אצלנו, גרו איתנו והפכו להיות חלק מהמשפחה" מספרת מלכה. "כשהחליטו ברווחה שהגיע הזמן להחזיר אותן לבית הוריהן הן כבר היו אמורות לעלות לכיתה א'. הניתוק מהן היה קשה ועברנו חוויה לא קלה בכלל, אמנם קיבלנו עזרה ותמיכה ולא הייתה לנו ברירה אלא להשלים עם לכתן, אבל זה לא הפך את הפרידה לקלה".
למרות הקושי היה ברור שהם ממשיכים?
"למרות הקושי והחוויה הקשה של הפרידה מהתאומות, היה ברור שאנחנו ממשיכים, ושהתאומות לא תהיינה הילדות האחרונות שייקלטו בביתנו. מאותו רגע בו החלטנו להמשיך כמשפחת אומנה, קיבלנו פניות נוספות לקלוט עוד ילדים, שמראש ידענו שהם מגיעים לתקופות קצרות".
"הם זקוקים רק לחום ואהבה". אילוסטרציה
"אני רוצה שהוא יידע שאני כאן בשבילו, שאנחנו מכבדים אותו ואת רצונותיו ושהוא יקבל בדיוק את אותו יחס כמו כל אחד מבני הבית"
ואז הגיע המשבר בשנת 2007 קרו שני דברים כמעט במקביל. הם נאלצנו להיפרד מילדה שאליה מאוד נקשרו, מכיוון שהיה צורך להעביר אותה למקום חסוי, ובעלה של מלכה נפטר. "שני המקרים האלה גרמו לי ולילדי לתחושה שאולי צריך לעצור קצת, לתת לעצמנו זמן לאסוף את השברים לפני שנהיה מסוגלים להשקיע בילדים אחרים" היא אומרת.
אבל המנוחה שרצו לעצמם מלכה וילדיה לא נמשכה לאורך זמן. העובדת הסוציאלית, שעמדה בקשר עם מלכה, פנתה אליה בפנייה נרגשת לקלוט באופן מיידי את מיקי, ילד חמוד כבן שש. למלכה לא היה יותר מדי זמן לחשוב או להתלבט, כי במקרה של מיקי לא הייתה אפשרות לחכות. הוצאתו מהבית הייתה בהולה ועל כן עובדי המכון חיפשו משפחה שתוכל לקלוט אותו במהירות המרבית. מלכה לא היססה בתשובתה ותוך שעה החדר של מיקי היה מוכן עבורו וכל שנותר לה לעשות הוא לחכות לבואו.
והוא בא. ילד חמוד ומבויש, שבחושיו המחודדים ידע והבין שהוא לא אשם שהוציאו אותו מביתו, ושהאנשים שמקבלים את פניו נמצאים פה בשבילו. "כאם אומנה אני יודעת שהמשימה הראשונה שלי היא לגרום לילדים בצורה הכי אמיתית להרגיש שייכים. בשלב המאוד ראשוני מראים להם את החדר שלהם, מסבירים להם שכל מה שיש בבית נועד גם לשמש אותם, ובשלב השני מגיעות השיחות, המון שיחות" מסבירה מלכה. "משהו בחושים שלי גרם לי להבין שאסור להאיץ בילדים, צריך להתקדם בקצב שלהם, לתת להם את המרחב והזמן להתרגל ולתת בנו אמון. אני לא מצפה שהילד מיד יתמסר, יחבק או יוקיר לי תודה, זה לרגע לא המניע שלי. הטובה שלו היא זו שעומדת לנגד עיניי, אני רוצה שהוא יידע שאני כאן בשבילו, שאנחנו מכבדים אותו ואת רצונותיו ושהוא יקבל בדיוק את אותו יחס כמו כל אחד מבני הבית".
איך קיבלו את מיקי במשפחה המורחבת שלכם?
"אין אחד שלא תומך בהחלטה שלנו להיות משפחה אומנת, וכולם מקבלים אותו כשווה וכבן משפחה. הוא ביחסים מאוד טובים עם בני הדודים, ולהוריהם הוא פונה ב'דוד' ו'דודה'. מיקי נמצא אצלנו כבר כמעט שבע שנים, הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו ומהמשפחה".
לפני שנתיים פתחה מלכה את ביתה לילדה נוספת, הפעם נערה בגיל ההתבגרות, שכמו מיקי הוצאה מביתה והיה צורך למצוא עבורה בית כדי לא לשלוח אותה לפנימייה. רומי, שהשתלבה בביתה החדש במהירות יחסית, מוטרדת היום בשאלה מה יהיה איתה ממש בקרוב כשימלאו לה 18.
"על פי חוק האומנה, ילד שאינו מוגדר כבעל צרכים מיוחדים (נכות או פיגור שכלית), נשאר באומנה עד שימלאו לו 18 שנים ואחר-כך נצבות בפניו מספר אפשרויות", מסבירה מירה ורקר מגייסת משפחות אומנה ממכון סאמיט. "יש ילדים, למעשה הם כבר בוגרים צעירים, שחוזרים באופן יזום להוריהם, יש כאלה שפונים לחיים עצמאיים של צבא, עבודה וחיים נורמטיביים כמו שאר בני גילם – אך רובם נשארים עם משפחות האומנה על בסיס אהבה ורצון טוב תוך המשכיות טבעית של הקשר החזק שנוצר".
במקרים מסוימים משפחות האומנה ממשיכות להוות בית לילדי האומנה שבגרו, כפי שקרה במקרה של מלכה ורומי. "היו לנו הרבה שיחות בנושא" מספרת מלכה "רומי הביעה את חששותיה מהעתיד ואני הסברתי לה שככל שזה נוגע לי, ביתי הוא ביתה, ואם היא תחליט להישאר ולהיות חלק מהמשפחה שלנו, אקבל אותה בשמחה ובזרועות פתוחות. רומי עדיין מתלבטת לגבי עתידה המקצועי והלימודי".
משפחה במקום פנימייה
"אין לי ספק שיש הרבה משפחות שיכולות לשמש כאומנה ובכל יום יש עוד ילד או מתבגר שזקוק למשפחה חמה ואוהבת, ובגלל מחסור חמור במשפחות אומנה אותו ילד עלול להגיע למסגרת של פנימייה כזו או אחרת שלא בהכרח מתאימה לו"
יש לא מעט סיפורי הצלחה של משפחות אומנה בארץ, אך בכל זאת יש עדיין יותר ילדים הזקוקים לפתרון של אומנה מאשר משפחות אומנה. אחד החששות הגדולים של משפחות המתלבטות בנושא משפחת אומנה הוא שהאיזון הקיים בביתם יופר. לעתים נוצר הרושם שאם תיקח לביתך ילד או ילדה לאומנה כל חייך ייעצרו, אך המציאות שונה.
רבות מהמשפחות, במיוחד אלו שהילדים במשפחתם הם ילדים 'רגילים', ממשיכים לעבוד, לצאת, לטייל ולנהל חיים נורמטיביים. נכון הוא שכל ילד מגיע עם מטען מהבית שלו, וחלקם אף היו חשופים למראות לא קלים, אך הליווי של העובדות הסוציאליות והמעגלים התומכים האחרים מקלים על המעבר ועל הקליטה בביתם החדש, כאשר לכל הצדדים ברור וידוע שאם הבית ממנו יצא הילד ואם ההורים הביולוגיים יוכלו לחזור ולתפקד כהורים, טובת הילד היא שיוחזר להוריו הביולוגיים.
"הקושי של המשפחות להיפרד מהילדים ששהו אצלם כבני בית ומשפחה לכל דבר, הוא אחת מהסיבות המרכזיות שמשפחות רבות שהיו רוצות לשמש משפחות אומנה נמנעות מלעשות כן" אומרת מירה ורקר. "אין לי ספק שיש הרבה משפחות שיכולות לשמש כאומנה ובכל יום יש עוד ילד או מתבגר שזקוק למשפחה חמה ואוהבת, ובגלל מחסור חמור במשפחות אומנה אותו ילד עלול להגיע למסגרת של פנימייה כזו או אחרת שלא בהכרח מתאימה לו".
מלכה, שילדיה הביולוגיים עזבו כבר את הבית, נותרה עם שני ילדי האומנה בביתה, והם אלו שהיום ממלאים לה את היום ונותנים לה את האפשרות להמשיך ולהעניק מהאהבה הגדולה שיש בה. "אני חושבת שאין אדם אחד שמכיר אותי ולא יודע שאני אם אומנת. אני כל הזמן מנסה לעודד ולשכנע אנשים להצטרף למשפחות האומנה, במיוחד אני מנסה לשכנע אנשים שילדיהם כבר פרחו מהקן. אני מנסה לומר להם שאין דבר שישווה לכך שילד שמחפש חום ואהבה נכנס אליך הביתה, ממלא את הבית לטוב ולרע, ואילו אתה בעצמך פתאום מתמלא בכוחות שכבר חשבת שאין לך. אני מאמינה שכשאתה נותן מכל הלב, באמת ובאהבה, אתה מקבל בתמורה כפל כפליים. החוויה הזו של לקחת אלייך ילד שבור ממקום הרוס, ולראות איך הוא מתפתח, מתגבר ומתבגר היא נהדרת".
נכון להיום יש בנכון "סאמיט" ילדים שמחכים למשפחת אומנה שתהיה מוכנה לקלוט אותם לביתם, חלקם ילדים 'רגילים', חלקם ילדים עם צרכים מיוחדים. "לכולם מגיע שתהיה להם משפחה, חמה, תומכת ואוהבת בדיוק כמו לילדים אחרים שלמזלם נולדו להורים שיכולים להעניק להם את מה שהם צריכים יותר מכל, בית חם ואוהב" מסכמת מירה.
הורים המעוניינים לשמש משפחה אומנת לילדים בסיכון מוזמנים ליצור קשר עם משרדי מכון סאמיט בטלפון: 08-6654292