בכל תקופות ההסלמה הקשות שעברה העיר שדרות, עובדות העירייה המשיכו לעבוד בחירום תחת מטחי הטילים. במסגרת פעילות של מרכז חוסן הן השתתפו בסדנה טיפולית קבוצתית שבה התעמתו עם הפוסט טראומה שהוליד בהמשך פרויקט צילום מיוחד שיוצג ביום ראשון בתערוכה מיוחדת בפסטיבל קולנוע דרום.
לכל אורך תקופות ההסלמה שחוותה העיר שדרות מאז ראשית שנת אלפיים מצאו עצמן חלק מהנשים שעובדות בתפקידים שונים בבניין העירייה בחזית, חלק ממערך החירום שנותן מענה לאזרחים ולכוחות הביטחון אבל בעוד הן התמסרו לתפקיד, הן לא ממש מצאו זמן לטפל, להתמודד עם הפוסט טראומה שחוו במהלך אותן התקופות שעבדו מסביב לשעון, תחת מתקפת טילים.
בשנה האחרונה במרכז חוסן ועיריית שדרות באמצעות מנכ"ל העירייה טל טורן שדחף את היוזמה מטעם העירייה, זיהו את הצורך לקיים לנשים שעובדות בעיריית שדרות סדנה מיוחדת להפגת מתחים, סדנה שתאפשר להן לראשונה בעזרת גורמי מקצוע להתמודד עם מה שמגדירים פוסט טראומה שבאה לידי ביטוי גם אחרי שקולות המלחמה שככו. "במסגרת הפעילות של מרכז חוסן אנחנו עושים המון סדנאות לתושבים משדרות, אחת המטרות של הסדנאות האלה כמובן לעבד גם חוויות לא פשוטות שחוו סביב המצב הביטחוני עם השנים", מספרת הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז חוסן שדרות של הקואליציה הישראלית לטראומה, "במסגרת החשיבה שלנו עלה הצורך לחזק את הצוותים בעיריית שדרות כדי שהתושבים יקבלו מענה טוב יותר בחירום, שהעובדים והצוותים יעניקו שירות טוב יותר. הרעיון לשלב את זה עם פסטיבל קולנוע דרום נולד כבר בשנה שעברה וכאשר השנה קיימנו עם הנהלת הפסטיבל פגישת עבודה הבנו שיש צורך לעשות סדנה וחשבנו על דרך להביא את זה לידי ביטוי".
יחד עם הנהלת הפסטיבל נולד הרעיון "נשים באדום", מה שהחל בסדנה לטיפול בפוסט טראומה עם נשים שעובדות בעיריית שדרות, נמשך בפרויקט צילומים מיוחד, יגיעו לשיאו ביום ראשון הקרוב (בין 16:30 ל-18:00) במבנה של המתנ"ס הישן בשדרות שם תוצג תערוכה מיוחדת של הצילומים בליווי קטעי וידאו. הגענו לרעיון לבנות תכנית "נשים והצבע האדום" שבעצם הרעיון הוא להבין מה זה "הצבע האדום" בשביל אותן נשים – הוא הרבה יותר מסתם אזעקה זה פריון,תשוקה, נוכחות ולהביא את עצמך, תעוזה. בשדרות צבע אדום זה גם אזעקה" אומרת גונן ברזילי, "אנחנו רוצים להראות איך הביטוי הזה מתערבב ביום יום. מה זה להיות אישה בשדרות. כך בנינו תכנית מקסימה התכנית הייתה מובלת ע"י שתי מנחות. אחת מחוסן והשנייה שמגיעה מתחום הקולנוע וכך עלה לנו החיבור מצד אחד התהליך העיבוד הרגשי והעבודה עם הבנות על אירועים לא פשוטים שהם חוו עם השנים שקשורים לצבע אדום ולמצב הבטחוני ומצד שני איך הופכים את הדבר הזה למשהו אומנותי. כל אחת לקחה סיפור אחד מרכזי שקשור לצבע אדום מבחינתה".
הוציאו דמעות ששמרו בבטן
אחרי שבמרכז חוסן גיבשו את הרעיון הם זכו לשיתוף פעולה מצד לא מעט עובדות בעיריית שדרות שמדי שבוע, במהלך יום העבודה פינו מזמנם כדי להתייצב לסדנה מיוחדת שאפשרה להם לשחרר את כל מה שיושב להם על הלב. "כשהציעו לי להצטרף לסדנה באמת שלא ידעתי לקראת מה אני הולכת כי לאורך השנים עברנו לא מעט סדנאות, הפעם זה היה ממש שונה" מספרת זהבה כהן מהאגף למשאבי אנוש בעיריית שדרות, "כשהגעתי לסדנה הראשונה הבנתי שהיא קשורה למציאות הביטחונית, בהתחלה אני מודה שזה קצת הרתיע אבל מייד הבנתי שיש כאן הזדמנות גדולה באמת להתמודד עם המציאות שכל אחת ואחת חוותה אבל לא יצא לנו לדבר על זה. הגענו לשם וכל אחת ספרה את סיפורה האישי מה היא חוותה בנושא של צבע אדום – חרדות פחדים. איך היא הגיבה שזה קרה. גילנו שכמה שאתה חושב שאתה מכיר את החברות שלך בעצם אתה לא יודע עליהן כלום עד שלא הגענו למקום הזה שם נפתחו דברים שבמקום אחר כל זה לא היה נפתח ואתה פתאום מגלה שאתה לא לבד. כל אחד יש לו את הקטע האישי שלו. כל אחד יש לו את המטענים שהוא סוחב איתו ותוך כדי הסדנה גם נסחפנו לסיפורים אישיים, זה הוציא מאיתנו הרבה מאוד רגש לפעמים בכי לפעמים צחוק. לי ברמה האישית הסדנה עשתה לי ממש טוב. לפעמים הרגשתי שאני מצטיירת בפני אנשים כאחת שהכל עובר לידך ופתאום גם אני גיליתי על עצמי דברים אחרים. אני למשל ממעטת לבכות ליד אנשים. זה הוציא ממני דמעות אבל הרגשתי שלמה, אני מרגישה ששחררתי מטענים שהיו תקועים בי שלא רציתי או לא חשבתי לשתף והם יצאו באופן חופשי ופתוח".
גם עבור איבט מלכה מעובדות העירייה הוותיקות שמנהלת את לשכת מנכ"ל העירייה, הסדנה אפשרה לה להתמודד עם טראומת המציאות הביטחונית. "כמו תושבים רבים גם אני סובלת מפחדים כתוצאה מהמצב הביטחוני, לי יש טראומה שהצבע אדום נשמע או כשדלת נטרקת או כלב נובח מרחוק" היא אומרת ומשתפת את החוויה המשותפת עם עמיתותיה לעבודה "הגיעו בנות סיפרו איך הן מרגישות כשיש "צבע אדום" וכל אחת סיפרה את הסיפור שלה כי בדרך כלל כל אחת מתכנסת בתוך עצמה. כך הבנו כל אחת מה היא מרגישה כשהיא עם המשפחה או שהיא לבד. אני למשל לא הייתי ישנה טוב מתוך פחד שיהיה צבע אדום ואני לא אשמע. אבל עם החיזוקים של החבר'ה זה מתחיל להשתפר. בגדול אני חושבת שהסדנה וכל החוויה נתנה לנו המון כלים, אני לא יכולה להבטיח שבזמן אמת זה יעבוד" היא מסכמת בחיוך.
בין קרית שמונה לשדרות
אחרי שהבנות פתחו את הלב ורוקנו מתוכו את כל הפחדים, תוך כדי עשייה נולד רעיון לתרגם את הסדנה ליצירת אומנות, לשם כך במסגרת שיתוף הפעולה בין מרכז חוסן, עיריית שדרות ופסטיבל קולנוע דרום עובדות העירייה שהשתתפו בסדנה נטלו חלק בפרויקט צילום אומנותי מיוחד, אם זה בשדה חיטה, במים, בבית, בעבודה וכמובן איך אפשר שלא צילום בהשראת המציאות הביטחונית.
"ברגע שקיבלתי פניית מהנהלת הפסטיבל הרעיון לעשות פרויקט צילום עדיין לא היה מגובש אבל זה עורר בי סקרנות גדולה מאוד" אומרת המנהלת האומנותית אושרי חיון שמכירה היטב את האזור מהתקופה בה למדה במכללת 'ספיר'. "בהתחלה הצילומים היו צריכים להיות סלפי עם אייטמים. משבוע לשבוע מאגר הנשים שלנו התחזק זה היה אמיץ כנה ואוהב והסיפורים שהנשים הביאו מדהימים. תוך כדי העבודה הבנתי שאנחנו רוצים לעשות תערוכה הרבה יותר גדולה, פניתי לשותפים שלנו שזה בעצם חוסן וקולנוע דרום וביקשתי מהם שנגייס יותר כסף לתערוכה".
לאחר שגויס התקציב חיון גייסה צוות צילום ובית דפוס שהפיקו בעבור הפסטיבל תערוכה שתוצג כאמור ביום ראשון הקרוב. "אני מאוד מרוצה מהתוצאה, בעיניי כל תמונה מספרת סיפור מדהים" אומרת חיון, "אני מרגישה שלמצלמה יש חוב לאנשים הללו ולאנשי הפריפריה בכלל. אם אנחנו חוזרים לילדות שלי אז אני זוכרת שבילדות שלי הכתב היה מגיע מתל אביב מסקר בדיוק את מה שהוא רוצה לפי הדימוי שהוא רוצה ולפי איך שהוא היה רוצה לספר על הטראומה. אני הסברתי להן שבגלל שלמצלמה יש חוב כלפיכן אתן יכולות לספר את הסיפור שלכן בעצמכן אף אחד לא צריך לספר במקומכן".
במהלך העבודה עם הבנות מצאה חיון את ההקבלה של סיפורי הנשים משדרות לעיר קרית שמונה בה גדלה ושבמשך שנים סבלה מירי קטיושות. "תוך כדי הסדנה אני הכרתי את הנשים האלה, את החוויות שלהם את העולם שלהם. הם באמת באו ופתחו את הרגשות שלהןא ת הלב שלהן זה היה מדהים. בנינו ביחד מתוך הסיפורים את התמונות שלהן. דאגנו לכל מה שצריך מהלבוש האביזרים שצריך. אני הכרתי את המלחמה במובנים אחרים אני גדלתי בצפון, בצפון זה היה פחות מדובר, ראיתי את הטראומה של האנשים אבל פחות דיברו על זה. באמת קיבלתי ראייה חדשה גם על הנשיות וגם על אמא שלי אני פתאום מזדהה איתה יותר".