סיפורו של יורם מרגאי משדרות הוא לא סיפור רגיל על חלל שנפל במלחמה אלא על חובש קרבי שנכנס לעומק שטח האויב במלחמת לבנון הראשונה (1982) כדי להציל חייו של לוחם פצוע ונפצע בעצמו מכדור שפגע בצווארו והביא לשיתוקו בכל גפיו. אחרי שיקום ממושך הוא ניסה לחזור לחיים רגילים בעזרת כסא גלגלים ומערכת הנשמה צמודה עד שדלקת בלבלבל הכריעה אותו והוא נפטר בשנת 2002. השבוע ביקרנו את המשפחה כדי לשמוע על גבורתו של החלל האחרון במלחמת לבנון הראשונה.
כבר בכניסה לבית משפחת מרגאי בשדרות בולטות תמונותיו של יורם ז"ל שהלך לעולמו לפני 16 שנים אחרי שקודם לכן במשך עשרים שנה התמודד עם הפציעה הקשה ממלחמת לבנון הראשונה שהביאה לשיתוקו בכל גפיו. "אפשר לומר שאנחנו חיים את המקרה של יורם כבר 36 שנים" מסביר האח שגם היום 16 שנים אחרי לכתו קשה לו לדבר עליו "את יורם אני חי כל יום, לא שוכח לרגע" הוא מוסיף תוך שהוא מציג את הדיסקית שעל צווארו עם תמונתו והמספר האישי הצבאי. "המקרה שלנו הוא לא מקרה רגיל של משפחה שכולה מפני שגם אחרי הפציעה הקשה מאוד של יורם שרופאים לא נתנו הרבה סיכויים לשרוד הוא המשיך לחיות איתנו במשך עשרים שנה עד שנפטר כך שאנחנו חיים גם את התקופה של הפציעה וההתמודדות עם הפציעה וגם את התקופה אחרי שנפטר" מוסיף אביו פנחס שיבדל לחיים ארוכים בעת שאנחנו מסיירים בחדרו שנותר כפי שהוא מאז לכתו. "הנה התמונה עם עמיר פרץ וראש הממשלה המנוח רבין" מצביעה האחות אביבה "בחרנו לשמור על החדר כפי שהוא כדי שיהיה לנו פינת זיכרון, אפילו הגיטרה שלו שבה היה מנגן מאז היה נער מונחת כאן".
המשיך לחיות עם פציעה קשה
הסיפור של יורם מרגאי ז"ל היה אמור להסתיים כמו באגדות. ילד אהוב ויפה תואר שגדל והתחנך בבית מסורתי בשדרות, סיים בהצטיינות את לימודיו במגמת ביולוגיה, התנדב לשנת שירות בחצור הגלילית ולאחר מכן עבר את המיונים הקשים לחטיבת הצנחנים והחל לשרת בגדוד 890 כחובש קרבי ולוחם בחטיבת החי"ר הטובה ביותר בצה"ל. מי היה מאמין שדווקא לקראת סיום מסלול הילדות והמעבר מנער לעלם יסתיים בפציעה קשה שליוותה אותו במשך 20 שנים, עד למותו בטרם עת.
יורם למד בבית הספר המקיף בשדרות והיה תלמיד בולט. בסוף השמינית החליט להקדיש שנה מזמנו לפעילות חברתית בשכונות מצוקה והצטרף לגרעין "עודד", גרעין של קיבוצניקים למען עיירות פיתוח, שחיו בקומונה, בחצור הגלילית. הוא אף זכה לתעודת הוקרה על פעילותו משר החינוך דאז, זבולון המר ז"ל. בנובמבר 79' התגייס לסיירת הצנחנים. הוא עבר קורס מ"כים, מאוחר יותר הצטרף לקורס קצינים, אך לאחר שלושה חודשים הגיע למסקנה שהוא לא בנוי להיות קצין וחזר לבית הספר למ"כים כחובש.שלושה חודשים לפני תום השירות החל לתכנן את עתידו האזרחי ו כבר יצר קשר עם האוניברסיטה העברית בירושלים, בכוונה להשתלב בלימודי פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית. בינתיים התחמם גבול הצפון ויורם וחבריו הוקפצו לשם. הם צוותו לגדוד צנחנים בחטיבת שריון בפיקודו של אלי גבע. בלילה הראשון שהגיעו לשם הם קיבלו הוראה שבבוקר נכנסים ללבנון. המג"ד אורי גייגר הסביר להם כי מדובר בכניסה לעומק של 5040 ק"מ. למחרת בבוקר עלו על הנג"משים וחצו את הגבול. תוך זמן קצר ניתכה עליהם אש חזקה ויורם הוזעק לטפל באחד השריונרים שנפצע. תוך כדי חילוץ הוא נפגע מכדור בצווארו ואיבד את ההכרה. הרופא וחובש נוסף שהיה במקום עקרו דלת כדי שזו תשמש אלונקה, נשאו את יורם לבית סמוך להמשך טיפול, והחדירו לו צינור לקנה הנשימה. בשלב מסוים הוא הועבר לנגמ"ש ומשם במסוק לבית החולים רמב"ם.
"ביום ראשון בחצות הגיע אלינו הביתה קצין העיר והקיש בדלת" נזכרת אביבה השבוע, "אבא עבד במשמרת לילה במקורות, לקחו את אמא ואספו את אבא ונסעו לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם הם ראו אותו שוכב במיטה. אמא לא ידעה כמה מצבו חמור, היא הרימה את הסדין וראתה ידיים ורגליים וחשבה שהכל בסדר, אבל הסתבר שלא. אחרי בדיקות וניתוחים הבנו שהמצב מאוד חמור, הוא נותר משותק בגפיים ומונשם. התחלנו סדרת טיפולים ובדיקות והעבירו אותו לבית החולים תל השומר לשיקום".
"עשיתי משמרת ערב", מספר אביו של יורם, "והיתה לי תחושה מאוד קשה. שמעתי בטלוויזיה שכוחות צה"ל נכנסו ללבנון. בשעה אחת בלילה דפקו על הדלת אנשים מקצין העיר, ואיך שראיתי את אשתי והבנות ברכב חשבתי שהוא מת. הם בכו כל הדרך והתחושה היתה מאוד קשה. כשהגענו לבית החולים בחיפה הרופא הרגיע אותנו ונתן לנו משהו לשתות". ציון: "בבית החולים הרופא הסביר לי שיורם פצוע קשה והוא יכול למות תוך זמן קצר, יומיים, שבוע או חודש. אמרתי לו שאני רואה שיש לו ידיים, רגליים אז הוא הסביר לי שכתוצאה מהפציעה הוא השתתק בארבעת הגפיים, הריאה השמאלית בקושי עובדת ואנשים מהסוג הזה חשופים לווירוסים ויכולת העמידה שלהם היא בדרך כלל חודש ימים". בימים הראשונים יורם היה מחוסר הכרה. הצוות הרפואי וקצינת הנפגעים של הצנחנים רצו להעבירו לבית לוינשטיין למח לקה מיוחדת לצמחים. המשפחה התעקשה להעבירו לתל השומר או להשאירו, בלית ברירה, ברמב"ם. לאחר ארבעה ימים חזרה אליו ההכרה והוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ נשימתי בבית החולים שיבא בתל השומר.
"אני רק זוכר ששאלתי את הרופא מה הסיכוי שהוא יחזור לעצמו, הוא לא היה בטוח שהוא בכלל יחיה" מוסיף האב פנחס. "בעצם קיבלתי ילד שהוא חי-מת".
זה בעצם חצי נחמה?
"כן אני יודע שהרבה משפחות שאיבדנו את יקירם היו רוצים לקבל את הבן שלהם חי. ברגע שהפרופסור אמר לי שהוא ישאר משותק כל חייו אמרתי לעצמי "אין מה לעשות צריך להשלים עם זה", העיקר שהוא חי כי המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".
מאותו שלב שהבנתם את חומרת הפציעה כמה זה שינה את המציאות?
"זה שינה את המציאות שלנו כי קודם כל הוא היה צריך בית נגיש לכיסא גלגלים. אבל עוד לפני כן שנה ושמונה חודשים היה מאושפז בבית חולים, בשיקום וטיפול נמרץ ורק אז הוא החל להגיע הביתה לביקורים. משרד הביטחון בנה לו בית שמותאם לצרכים שלו ורק אז הוא התחיל את החיים שלו. הוא התחיל ללמוד תואר ראשון בעבודה סוציאלית במכללת ספיר וסיים בהצטיינות, התחיל תואר שני ואז המצב הבריאותי שלו התחיל להידרדר".
ממה בעצם סבל יורם?
"שיתוק לכל החיים, לא ידיים ולא רגליים. ידענו שהמצב חמור, הוא היה עם מכונת הנשמה כל השנים ולא יכל לנשום בכוחות עצמו".
למרות הכל הוא ניסה לחיות חיים עצמאיים.
"כן, בנו לו בית שמותאם לכסא גלגלים, היו לו שלושה מטפלים שהתחלקו במשמרות. אנחנו בתור המשפחה תמכנו בו לאורך כל הדרך, היינו נוסעים איתו לבתי חולים לטיפולים וניתוחים והיינו איתו".
כמה הוא היה מדבר איתכם על המבצע שבו הוא נפצע לפרטי פרטים?
"היו לנו לא מעט שיחות איתו על מה שקרה לפני הפציעה. איך הוא מיהר להגיש טיפול רפואי לחייל פצוע ומארב האש שהמתין להם. האירוע הזה בעצם היה ביום הראשון של כניסת צה"ל לתוך שטח לבנון. באותם ימים יורם בכלל היה עסוק בלימודים אבל הוא הוקפץ לגבול לבנון שהתחמם. בלילה שלפני הם ישנו באחת החורשות, בבוקר הם עלו על הנגמשים וחצו את הגבול שהיה שקט רק למראית עין. תוך זמן קצר הם ספגו מטח אש. התקבלה הודעה על פצועים בטנק, יורם נשלח על ידי רופא הפלוגה להעניק טיפול רפואי, הם פתאום מצאו עצמם בתוך מחנה פליטים במלכודת אש, יורם היה עם שכפ"צ אבל לרוע מזלו הכדור הבודד שפגע בו חדר במרווח הצר שבין השכפ"צ לקסדה. יורם נפל פנימה וחש משהו חם על צווארו לפני שהוא איבד את ההכרה הוא הספיק לשמוע את קולו של הקשר שאמר "מרגאי אל תמות. הוא איבד דופק והכרה אבל זריקת אנדרנלין החזירה אותו להכרה, הרופא שטיפל בו הבין שהפגיעה הקשה בחולייה השלישית בצוואר מה שהצריך להשכיב אותו על משטח ישר, לשם כך הם עקרו דלת של אחד הבתים והצליחו להוביל אותו בבטחה עד המסוק שהטיס אותו לרמב"ם שם הצליחו להציל אותו".
המלחמה על קבורה בחלקה הצבאית
הקושי הגדול ביותר של יורם היה להסתגל לתלות המוחלטת באחרים. האחים בבית החולים עשו בשבילו את כל הפעולות הבסיסיות, אכילה, שתייה, רחצה, הלבשה, כל דבר שעבור אדם נורמלי נראה שולי ביותר. "בהתחלה", מספר האח, ציון, "היה לו מאוד קשה. הוא היה נכנס למשברים ולדיכאונות. היה מסלק את ההורים, היה לו קשה לקבל את הפציעה, חברים גומרים צבא, הולכים לטיולים והוא תקוע בבית". בראיון שהעניק בעבר לגילי פתיר, כתבת "מעריב", שנפטרה מסרטן, והיתה ידידה קרובה שלו, הוא אמר: "שאף אחד בעולם מציבור המשותקים, לא יבוא ויגיד לי, שקיבל את הנכות והשלים איתה. כי לקבל את הפציעה אני מקבל, אבל לעולם לא אשלים איתה. השלמה, זה השלמה עם מה שיש, ועם מה שיש אני לעולם לא אשלים. אני תמיד ארצה להשתמש בידיים וברגליים שלי". לאחר שנתיים בשיקום ביקש מהוריו לעבור להתגורר באזור המרכז, כדי להיות קרוב לתל השומר שם הוא טופל. בני המשפחה לחצו עליו לחזור לשדרות. האב, שעבד כמפעיל משאבות מים בחברת מקורות, באזור הדרום, לא רצה לעזוב את עבודתו. יורם השתכנע ועבר להתגורר עם הוריו בשדרות. ההורים שיפצו את הבית והתאימו אותו לצרכים החדשים של יורם. האח ציון עזב את עבודתו והחליט להיות המלווה שלו. יחד עם שני מלווים נוספים הם טיפלו ביורם 24 שעות. "20 שנה ליוויתי אותו", סיפר השבוע ציון, "מיום הפציעה שלו עד יום מותו, את כל הסידורים הייתי עושה בשבילו, הייתי אז בקבע, והוא ביקש ממני אם אני יכול לטפל בו והסכמתי. זו עבודה מאוד קשה, זה כולל מקלחת, הלבשה, להעלות אותו לכיסא, לתת לו לאכול, לתת לו כדורים, להיות ער בלילה. אתה ישן איתו בבית וכשהוא לא מרגיש טוב הוא קורא לך באינטרקום, ואתה קם וצריך לראות מה הוא רוצה. היתה לנו אהבה גדולה אחד כלפי השני". ציון עבד עם יורם יומיים וחצי בשבוע ופעם בחודש היה נשאר עימו גם בשבתות. גם המשפחה המורחבת לא הזניחה את יורם לרגע, והיתה מגיעה אליו במשך השבוע, ועושה איתו שבתות בבית ההורים. מאז פציעתו ועד מותו, יורם סבל מכאבים עזים, הצטננויות, חום ודלקות חריפות. בשנת 95', הוא נסע עם שני אחיו לניתוח בארצות הברית שהיה אמור להפחית את הכאבים. הניתוח לא ממש עזר והכאבים המשיכו לתקוף אותו. למרות הכול, יורם ידע ליהנות מהחיים. "אני ויורם היינו יוצאים יחד לסרטים", מספר גדי, שטיפל ביורם במשך שבע שנים. "הוא אהב מאוד לבלות, ללכת להופעות של זמרים, מיקי גבריאלוב, שלמה ארצי, ריטה, הוא אהב לחיות. הוא אמר 'אם אני כבר נכה, אז לפחות שאני אדע לחיות'".
במשך עשרים שנה הוא התמודד עם הפציעה הקשה עד שבראשית 2002 הוא אושפז בבית חולים ברזילי עקב דלקת ריאות ממנה לא חששו במיוחד במשפחה. מהר מאוד מצבו החמיר ומערכות גופו קרסו עד שנפטר. "זה היה רגע קשה מאוד למשפחה משום שבמשך עשרים שנים הם לחמו יחד איתו את המלחמה על החיים, דאגו לו להכל, שמרו עליו, העניקו לו את כל החום והאהבה" מספרת אביבה בדמעות, "למרות שידענו שהוא חי עם מצב בריאותי לא פשוט, המוות שלו היה מהיר וכואב".
ממה הוא נפטר?
אביבה: "זה התחיל בדלקת בלבלב ובריאות ומשם זה הידרדר. חודש או חודשיים לפני שהוא הלך לעולמו הוא קרא לי לדירה שלו ואמר לי שהוא רוצה שאני אביא עוד ילד. אני לא הבנתי למה הוא מבקש דבר כזה עד שהמצב החמיר ואישפזו אותו. הוא גם רצה לתת לי ספר, שיקום למופת, של כל הפצועים של מלחמת לבנון. הוא אמר שהוא נותן לי את זה כמזכרת ושאני אשמור על זה. הוא אושפז והמצב החמיר ורק אז הבנתי למה הוא ביקש שאביא עוד ילד, הוא כנראה הרגיש שזה הסוף, זאת כמו הצוואה שלו. הבאתי עוד ילד כפי שהוא ביקש והילד שלי מאוד מזכיר אותו בכל התחומים, ביופי, באישיות, בנתינה האינסופית".
מייד לאחר שנפטר, משפחת מרגאי יצאה למאבק מתוקשר כדי לממש את צוואתו- להיקבר בבית עלמין צבאי. על פי התקנות הדבר אינו אפשרי אלא אם היה מאושפז כל השנים הללו. עם לכתו של יורם ז"ל החלה המשפחה במסע קדחתני כנגד השעון לאפשר את קבורתו בחלקה הצבאית אך נתקלו בסירוב מצד כל הגורמים בטענה שרק חלל צה"ל שנהרג במהלך השירות יכול להיקבר בחלקה צבאית. במשפחה לא הרימו ידיים ופנו אל כל הגורמים כולל לכתבת הצבאית כרמלה מנשה שהפעילה לחץ תקשורתי על הגורמים הצבאיים. לבסוף נפלה ההחלטה לפתחו של שר הביטחון דאז פואד בנימין אליעזר שקבע שצוואתו של יורם תקויים והוא יטמן בחלקה הצבאית וכל זאת כשעתיים לפני מועד הלוויה. הגורמים הצבאיים ביקשו לדחות את הלוויה לשעה חמש, כך שיוכלו לארגן רב צבאי ולהזמין קבלן חפירות. המשפחה סירבה. ציון, האח הגדול, קרא לארבעה גברים, ויצא איתם לחלקה הצבאית בבית הקברות בשדרות לכרות קבר לאחיו. "לקחתי ארבעה גברים", סיפר ציון בראיון למעריב בשנת 2002, "ואמרתי להם לא לשאול שאלות, עכשיו קוברים קבר ליורם. חפרנו שני קברים, קבר בחלקה האזרחית וקבר בחלקה הצבאית". להלוויה הגיעו כאלפיים איש. אף לא נציג אחד מהממשלה או מהצבא נכח שם.הוריו של יורם, פנחס ושמחה, לא היו מוכנים לסלוח למערכת הצבאית על היחס המנוכר שבנם זכה לו לאחר מותו. בראיון במעריב צוטטה שמחה, אמו של יורם: "אני אומרת לאמהות שאני נתתי את הבן שלי למדינה, שלא יסכימו שהילדים שלהם ילכו לקרבי, בשביל מה? הנה, יורם הלך לקרבי, וזה מה שעשו המדינה, לא נתנו לו כבוד, בשביל יורם סבלנו שנה ושמונה חודשים. איפה לא הלכתי איתו? הלכתי לחו"ל איתו, לאשקלון, לתל השומר, כל כך קל? אמא אחרת היתה מרימה ידיים, אומרת מספיק, אנחנו אמרנו שלא נעזוב אותו, אולי יסתדר בחיים, לא חבל שהצעירים שלנו הולכים סתם? מזלזלים בחיילים האלה, מסכנים". פנחס סיפר באותו הראיון: "שלא נדע מצרות, יש הרבה נכי צה"ל. גם הם יעברו את מה שעשו לבן שלי". שמחה: "למה אין טקס צבאי? שלחתי אותו לגנוב? למען המדינה קרה לו, לא צריך שהמדינה תעשה כבוד לחייל הזה? יש אלפים מסכנים. אם היה איזה משפחה מסכנה, שלא מבינה מהחיים שלה, היו קוברים את הילד וגמרנו, אנחנו עשינו רעש, איפה שהוא ביקש קברנו אותו שם".
יש משהו שמנחם? אולי שהוא הצליח לשרוד עוד 20 שנה?
"כן, זכינו לראות אותו 20 שנה למרות כל הקשיים והסבל אך עודדנו אותו וחיזקנו אותו, למרות הכל הוא התחיל לעבוד, סיים את התואר. אני שמחה ש-20 שנה כן זכיתי לראותו אותו, אפילו במצב שלו".